לא ממש הצלחתי לחשוב על שם טוב לפוסט הזה. רציתי לעשות אותו כבר כמה זמן וכשראיתי שחברה שעתה משהו דומה החלטתי שאולי כדאי לי לנסות לפחות בשביל האתגר: לנסות לזקק את כל המוזיקה ששמעתי במהלך גיל ההתבגרת, מכיתה ז׳ (גיל 12-13)- ועד עכשיו, סוף כיתה י״ב (גיל 17-18). מרחק יריקה מהגיוס הצבאי שלי אני מנסה לחזור לחוויות שעיצבו אותי במהלך השנים האלו ולמוזיקה שליוותה את החוויות הללו. אני מניח שסיפור ההתבגרות שלי בסופו של דבר מסופר גם דרך השינויים שעבר על הטעם שלי. אני לא יודע אם תמיד אצליח לכתוב את החוויות שמחוברות לי למוזיקה שאחליט לשים ולכן לחלק מהשירים אולי לא יהיה הסבר אבל במידה רבה אני מניח שהם מציינים באמת את השינוי שעברתי בלאו הכי. כמו כן, הרבה פעמים קשה לי להצביע על למה שיר ספציפי נבחר כי אלו אף פעם לא היו דברים שמוגבלים לשירים, לא הרבה פעמים דברים כל כך ספציפים שמפיעים עלי, בדרך כלל אנשים משפיעים עלי.

20. Isis- Syndic Calls

מכיתה ז׳ בערך הכל מתחיל לקרות בשביל ממש ממש מהר, ברצינות, דברים נהיים ממש לא יציבים מכל בחינה אפשרית. אבל בשיבל להבין איך בכיתה ז׳ הגעתי לאייזיס צריך להתחיל מבסיפור שלי בסוף הביה״ס היסודי. הגעתי לכיתה ז׳ ילד עצבני ושמעתי בעיקר בלא׳ מטאל רוב כיתה ו׳, ז׳אנר לא אהוד במיוחד בכיתה ו׳, שמרתי על המוזיקה שאני שומע די בסוד אם להיות כן. לא דיברתי עם אנשים על מוזיקה כל כך, העדפתי לא להכנס לזה פחדתי מדברים שיחשבו עלי. בסוף כיתה ו׳ אני כבר די מואס במגבלות המטאל ומתחיל לחפור במטאל האקספירמנטלי יותר דרך חנויות כמו האוזן השלישית וUFO בדיזינגוף סנטר אני מגיע אל המוזיקה שלי. משם אני כבר מתחיל לחפור בערכי ויקיפדיה ושומע כל להקה שעולה בכל רשימה. ע״פ הדירוגים של האלבומים באתרים השונים ידעתי מה ״נכון״ לשמוע ומה ״לא נכון״. כשהגעתי לאייזיס הופתעתי לגלות שהכל נכון אצלם בכל אתר שיש בו ביקורת עליהם. השיר הזה היה הראשון ששמעתי שלהם ולגמרי התאהבתי בו. זה היה מטאל בצורה שלא שמעתי לפני כן והיה בזה משהו כל כך יפה, כמעט לא הצלחתי לעמוד בזה. כאילו עד עד הייתי במים הרדודים של המטאל, דברים כאלו שמשאירים אותי על הרגליים תמיד מבחינה סונית, וכששמעתי את אייזיס פשוט די טבעתי בסאונד. זו אחת מהחוויות שזכורות לי מוזיקלית הכי טוב. פשוט לשכב ולשמוע את פאנופטיקון.
לאייזיסף בלי קשר למוזיקה שלהם, הייתה השפעה מכרעת על כל מה שבא אחריהם מסיבות ילדותיות לחלוטין. דרך הציונים של אייזיס הגעתי בפעם הראשונה לאתר פיצ׳פורק ומשם הכל פחות או יותר מתבלבל לי.

19. Animal Collective- My Girls

(כיתה ז׳) ביום בו נכנסתי לפיצ׳פורק בפעם ראשונה מהביקורת על האלבום של אייזיס, התפרסמה הביקורת על מריוות׳ר פוסט פאביליון של אנימל קולקטיבז, נכנסתי לעטיפה שנראתה לי אז די מצחיק בלי להבין כל כך איזו להקה זו או מה החשיבות שלה, עדת המעריצים ועל המעמד הכמעט קאלטי שהיה לה אז, ובמיוחד שלא למעמד הקאלטי שיתפתח לה אחרי האלבום הזה. החלטתי להוריד אותו בלי להבין למה אני מכניסא ת עצמי, סתם כי האלבום קיבל 9.6 באתר שבו אייזיס, הלקה האהובה עלי במשך חודש בערך, קיבלה 8.4. שום דבר ברצינות לא הבין אותי למה ששמעתי. אם הפוסט-מטאל של אייזיס היה מורכב מצלילים שאני מכיר בארגון שחדש לי, שאני טובע בו. כששמעתי את מריוות׳ר אלו כבר לא היה צלילים שאני מכיר, טבעתי בהכל, זה היה יופי חדש, כל סאונד היה לגמרי חדש. ובכל אזת עדיין היה נשמע ממש מוכר. מבחינתי הם לא היו כמו אייזיס, שלקחו סאונד מסויים, צלילים מסויימים, מאפיינין מסויימים של ז׳אנר מסויים וארגנו אותו מחדש- הם רגנו את כל הצלילים שהכרתי בעולם מחדש. את מיי גירלס אהבתי לפני שידעתי שהוא נשחב השיר הטוב באלבום בכלל. אני חושב שכשהתחלתי לשמוע את האלבום בכלל נתקעתי במיי גירלס (הטראק השני באלבום) ולא יצא לי להמישך לשמוע את האלבום עד לפחות שבוע אחרי. מאוחר יותר בכיתה ח׳ף עם סיכומי העשור החולף במוזיקה של פיצ׳פורק הבנתי שלשיר יש כנראה גם חשיבות גדולה יותר ממה שאני חשבתי.

18. A Tribe Called Quest- Oh My God

לא יצא לי לציין את זה עד עכשיו אבל למי שזה לא היה ברור הייתי ממש סנוב בכל מה שקשור למוזיקה, אם היו שואלים אותי מה אני שומע הייתי אומר: ״הכל! חוץ מראפ והיפ הופ ופופ ומזרחית ודיכאון״ (עד אנימל קולקטיב ומה שקרה אחריהם זה גם היה חוץ ממוזיקה אלקטרונית), ולמען האמת למרות ההתנשאות שבאמריה זה לא היה רחקו מהמציאות. מכיוון שאני ןב זקונים ואחים שלי גדולים ממני בהרבה זה פחות או יותר מה  שהיה. ככה שכשהגעתי ל-א טרייב קולד קווסט, שהופיעו ברשימת 100 האלבומים הטובים של שנות ה80, של מה שהיה התנ״ך שלי דאז, פיצ׳פורקף הם היו ההיפ הופ הראשון שעבר לי חלק בגרון ואפילו הצלחתי לאהוב. אחי שמע ג׳אז רוב הזמן באותה תקופה וגם בילדות שלי, ידעתי שזו מוזיקה ״של חכמים״ והרגשתי שהג׳אז בהיפ הופ מפצה לחלוטין על זה שאני שומע ז׳אנר שנראה לי אז כל כך מטומטם ומסחרי. במובן הזה ל-א טרייב קולד קווסט יש משמעות גדולה מאוד מבחינתי פשוט כי הם היו דלת לעולם מוזיקלי הרבה יותר גדולף שאני לא בטוח שהולך להיות נוכח כאן יותר מידי פשוט בגלל שהיפ הופ וראפ לרוב לא ליוו ליווה אותי אף פעם הרגעים קשים או רגעים של משבר או של שמחה יוצאת דופן, תמיד שמעתי היפ הופ וראפ מאז על כל גווניו, זה לצורך העניין משול לתחביב. בכל אופן אני מניח שכן יהיו כאן כמה דברים, עוד לא החלטתי לאן הדבר הזה מתקדם.

17. Radiohead- Paranoid Android


כל מה שקשור ברדיוהד ועד הודעה חדשה ברשיהמ הזו קשור בעיקר במרדף אינטלקטואלי שנועד ככל הנראה לפצות על התקרבות הטעם שלי למיינסטרים, דבר שהבהיל אותי מאוד אז. פחדתי שיחשבו שאני ריגל לגמרי ולכן נתפסתי כל מיני אמנים מוכרים ומוערכים בעיקר על ידי מבוגרים ממני. לא נראה לי שראוי לתפוס את מה ששמעתי רק כניסיון לכפות על מוזיקה לא אינטלקטואלית כי בסופו של דבר האמנים האלו השפיעו עלי גם בצורה אסתטית ולא אהבתי אותם רק כדי לאהוב אותם. אם ננסה להשליך את ההיסטוריה של האמנים האלו להיסטוריה שלי הם עברו שינויים דומים מאוד ואולי אפילו היה אפשר לחזות את השינויים שאני הולך לעבור דרך ההיסטוריה שלהם.

16. Bjork- Hunter



15. Portishead- Numb


14. Lady Gaga- So Happy I Could Die

בנובמבר 2009 יצא הEP דה פיים מונסטר של גאגא. החלטתי לשמוע אותו אחרי שבכיתה ז׳ הייתי עושה חיקויים לשירים שלה לקבוצת חברים מצומצמת מאוד מאוד. אחרי כל השינויים המוזיקלים שעברו עלי כנראה שהייתי מוכן יותר לקבל את הפופ המזוקק, את הפופ בהתגלמותו. האהבה שלי לגאגא בגעעה במקביל או אולי אפילו הביאה בילד איתה את ההתעניינות הגוברת שלי בעול האופנה. התעניינות שהביאה עימה בלוג והרבה בגדים חדשים באותה השנה, אבל דעכה בערך במהירות שהיא עלתה ונשארה, גם היא, כתחביב שמלווה אותי. בלי קשר לזה סו האפי איי קוד דיי קשור בעיקר לאחד מהאירועים החשובים ביותר שקרו לי בחטיבה. השיר מציין את התקופה האחרונה שלי עם מי שהיית אז החברה כי טובה שלי, ועד היום לא הייתה לי חברה טובה יותר ממנה. בסוף כיתה ח׳ בעקבות השתלשלות עניינים משונה לחלוטין הדרכים שלנו נפררדו, בעיקר באופן סימבוליף על ידי המעבר שלה לבית ספר האחר. אנחנו עד היום חברים במידה מסויימת אבל זה כבר לא מה שזה היה אז. ועד היום אני מצטער על זזה מעבר ליכולת שלי להסביר את זה במילים.

13. Sonic Youth- Schizophrenia

כל התהפוכות בטעם במוזיקלי שלי לא השפיעו על משהו אחד באישיות שלי (שחוזר מידי פעם במין גלי חום כאלו) הרצון להיות טינאייג׳ר מרדן מהניינטיז כמו אח שלי והחברים המגניבים שלו וסניק יות׳ תמיד היו מין איזה סמל כזה. הידיעה שלי לסמליות של הלהקה הזו והקשר בינה ובין מרד נעורים בשנות ה90 רק הגבירה את את האהבה שלי אליהם, כיאה לילד קטן שמתייחס בעיר לסמליות וצציונין והופעת דברים ברשימות כאלו ואחרות. בכיזופרניה היה שיר שונה מאוד מהבחינה הזו שהוא השיר הראשון ששינה אותי ברמה האישית וגאל אותי מהתנהלות סופר בעייתית. במשך כמה זמן פיתחתי אישיות שונות, באופן מודע, ברשת והייתי בן אדם שונה בשביל אנשים אחרים, בחלקן הייתי מבוגר יותר ובחלקן הייתי בגילי ותמיד זה עבד ואהבתי את זה שאפיל ואם אני ילד בן 17 אני מרשים בידע שלי ובאינטילגנציה, מן פסאודו אינדיבידואל קטן ושקרן. למרות שהיו לי קשיים פסיכולוגיים מן הסתם מעולם לא הייתי חולה סכיזופרניה, אבל ברמה מסויימת פיתחתי כמה אישיות פיקטיביות לחלוטין מסיבות שעד היום לא ברורות לי. אחרי כמה שמיעות של סכיזורפניה הבנתי שאני פשוט לא מבין, אני לא מבין על מה אני מדבר, אני לא מבין מה אני עושה, אני כל כך הרבה אנשים אחרים כי אין לי שום דבר בעצמי להתפס עליו. ברמה העלובה הזו ממש שאני צריך להיות אנשים אחרים, דמויות כאלו שיש לי בראש. השיר הזה גם שייך חכיתה ח׳, ויכול להיות שמידה רבה הפרידה מחברה הטובה שלי גם השפיעה על עיצוב משהו ייחודי בי לחלוטין שאיפשרה את השינוי הזה.

12. LCD Soundsystem- All I Want

From now on, I'm someone different

Cuz it's no fun to be predictably lame

From now on, let's do it different

Cuz I just want what I want

11. Salem- Skullcrush

בכיתה ט׳ ציר הזמן משתבש לי לחלוטין, אני לא זוכר מה קדם למה, מה יותר השפיע עלי מה פחות השפיע עלי. התקופה הזו פשוט הרגישה כמו ערבובייה משונה. סיילם, כמו אייזיס ארגנה דברים מחדש בשבילי גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה האישית. סיילם לקחו כל מה שהיה הזבל של הז׳אנרים ופשוט חיברו את זה למה שנקרא כמעט בכל שם עם בעל קונוטציה שלילית אבל השתקע  באופן קולקטיבי כוויטצ׳-האוס. זה היה מושפע מהיפ הופ אבל היה רועש כמו המטאל של פעם, במקרה של סיילם זה גם היה במבנה של שירי פופ, זה היה נוח לשמיעה ועדיין אדג׳י לגמרי. זה כבר היה מקובל אבל עדין על גבול הפרברטי בעיקר בגלל התכנים האלימים (פיצ׳פורק פעם אחת השתמשו במונח הידוע לשמצה רייפ-גייז rapegaze, כמעין פראפראזה לשוגייז), מוטיב החלום נשאר במוזיקה הזו בערך כמו בשוגייז אבל אל וכבר לא החלומות המתוקים מצופים בחומות סאונד שמהדהדות בצמר גפן מתוק, אלו היו סיוטים.
במובן אחר, החיפוש שלי אחרי דברים איזוטריים אפילו בתוך האיזוטריה. הורדתי אלבום וויטצ׳ האוס כמעט אלמוני של Shisa, על מנת להוריד את האלבום היית צריך אז להכניס את כתובת המייל שלי ודרכה פריס, הבחור שאחראי על שיסה, הגיע אלי בפייסבוק והתחלנו לדבר קצת, לא עבר הרבה זמן עד שפריס הכניס אותי לכל מיני קבוצות וויטצ׳ האוס  בפייסבוק כמו דיור נייטס שלאחר מכן הפכה לקהילה פתוחה יותר, החברויות שיצרתי עם אנשים שם השפיעו לגמרי על המשך הדרך שלי וכך יוצא שבכיתה ט׳ יש לי את החברים בכיתה (מספר מצומצם מאוד) ואת החברים באינטרנט שאנחנו חולקים איזושהי אהבה למוזיקה מסויימת, אסתטיקה מסויימת.

10.James Ferraro- Leather High School

קשה לתאר במילים את השפעה שהייתה לג׳יימס פררו עלי מבחינה אישית, אבל במחינה חברתית הוא חיבר ביני ובין כמה אנשים שהיו ממש חשבוים לי באופן אישי. הקאלט מסביבו התרכז בעקיר בלאסט.פמ, שרך האתר הכרתי אנשים כמו ראמונה וי, שפחות או יותר הובילה את הואפורווייב על כתפיה. כל זה התרכז אל תוך קבוצת פיסיבוק שהקמת אז שהייתה קבוצת מיני סגידה לפופ ההיפנגוגי וגם לכל מיני דברים שמסביב כמו הרבי דאב משונים, דרון, אמביינט ודברים שאגיע אליהם בהמשך גם ככה!

9.Midnight Television- Commercial Dreams

הו ואפורוויב, הדבר היחיד שהיה לי בו ממש חלק פעיל במידהמ סויימת. מלבד זה שהתעסקתי קצת בלעשות מוזיקה ממש בז׳אנר, קבוצת הפייסבוק שהקמתי הפכה להיות מעין מקדש קטן שאוסף לתוכו את המקורות של הז׳אנר ובסופו של דבר גם הכיל שניים מהאנשים החשובים בו, רמונה שידועה בשלל מוניקרים שונים בז׳אנר ואינטרנט קלאב, מוזיקאי נוסף ומשפיע בז׳אנר. ההתחהל של הואפורווייב לעומת זא תהייתה מבחיני עפ מידנייט טלוויז׳ן והשיר הספציפי הזה שהוא אחד מהדברים היפים ביותר שאני מכיר.

8. Chuck Person- A3

7. Fiona Apple- Every Single Night

פיונה אפל ליוותה אותי ברמה כזו או אחרת מכיתה ח׳ באופן לא סדיר וכמעט משני. בכיתה י׳ לעומת זאת יוצא לה אלבום חדש ואני במשבר אישי והיא מגיע כמו אנטי-גיבור להציל את היום בעיקר על ידי זה שיהא לא מצילה כלום ואני בינתיים מנצח על מסםר מצומצם מאדו של רגשות שבנעים בין עצב לסופר עצב+כעס ופיונה פשוט מסבירה את זה. במקרה שלה זה תמדי היה קשור במידה מסויימת למערכות יסחים אבל תמיד הצלחתי לנתח את המילים בצוה שתתאים לי גם באופן אישי. לא היית חלק מגל ההתנגדות לפיונה פשוט כי לא היית מספיק זמן בניינטיז כדי שהיא תמאס עלי. אחרי ששמעתי את האלבום כל כך הרבה פעמים ויצאתי מהמשברים שלי אני יכול להגיד שעכשיו גם לי קצת קשה לשמוע אותה אבל אני עדיין חושב שהיא מדהימה ושהיא אישה חזקה ומחזקת.

6. Lana Del Rey- Blue Jeans

למרות שיש לי הוכחות שאני מכיר את לנה דל ריי עוד כשהיא הייתה ליזי גראנט הדברים האלו כבר לא כאלו שחובים כי ברמת התחלתי לשמוע את דל ריי בכיתה י׳, שגם כמה ילדות מהכיתה שלי שמעו אותה. גיליתי שיהא כל מה שהייתי צריך, היא זמרת פופ עם אווירה מלנכולית והשפעות כבדות של היפ הופ, רוק קלאסי וכו׳. ביליתי איתה שעות רבות. השירים שלה כבר בהתחלה, עוד לפני האלבום, היו סוחפים לגמרי.

מכאן עוד פעם כבר נהיה קשה לסהביר מה קורה, בכיתה י״א אני כבר מתחיל להיות כל מה שהייתי עד אז רק קצת יותר קוהרנטי. אני כבר לא מתייחס כל כך למה שאתרים אומרים, יש לי דעה עצמית וטעם יחסית מגובש אבל לא כל כך צפוי. אין לי חברים מיוחדים בחו״ל ואני לא חלק משום דבר גדול, אני שומע מוזיקה בשביל עצמי ואלו דברים שכבר קצת קשה להסביר מבחינתיץ אולי כי אני עדיין בתוך התהליך או אולי פשוט כי זה לא משהו שאפשר לשים במילים.

5. Dean Blunt and Inga Copeland- 6

4. James Blake- Retrograde

*השיר היה בסרט גמר י״א שלי*

3. M.I.A- Double Bubble Trouble

*היה בהופעה שלי בפורים*

2. Deafheaven- Dream House

*היה בסרט גמר י״ב שלי* הרבה פעמים האלבום הזה בכלל הרגיש לי כמו מין סגירת מעגל עם העבר שלי. נמנעתי מלשמוע מטאל כמה נשים אחרי כיתה ז׳-ח׳, מידי פעם היה עולה בי שמוה שרוצה אבל זה היה תמיד נורא רגעי. דפהבן החזירו את המבצ לקדמותו לחלוטין ועכשיו מטאל זה פשוט עוד אחד מהדברים שיוצא לי לשמוע לפעמים.

1. Oneohtrix Point Never- Boring Angel

דניאל לופטין הוא היחיד שחוזר על עצמו ברשימה פעמיים וזה בעיקר בגלל שמהרגע שהכרתי את הפרוייקטים שלו (את כולם), ואת וואנאוטרקיס פוינט נבר בפרט היה לי איתם חיבור חזק במיוחד ותמיד הרגשתי שבכל נקודה שאני נמצא לופטין מוציא אלבום שמשקף את הלך הרוח האישי שלי.

***

סימפול כאקט אנטי-פטריאכלי/פמניסטי

הסוף של שנת 2013 תפס אותי די לא מוכן, בעיקר הימים שאחרי פירסום הפוסט בו ריכזתי את אלבומי השנה שלי. מהרגע שפרסמתי אותו ודע יהום יצאו שני ריליסים חשובים במיוחד: האיפי החדש של בוריאל והאלבום של ביונסה.

(לצערי אין העלאה טובה יותר ליוטיוב, אבל זה סבבה גם)

בשני השירים מופיעה צורה מעניינת של סימפול, לא חדשנית במיוחד אבל מעניינת ובעלת גישה שונה קצת. בפלולס של ביונסה כבר אפשר לראות שהשיר פיצ'רינג צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מי שמכיר את צ'יממנדה יודע שהיא לא זמרת והיא גם לא עשתה כבוד מיוחד לביונסה ושרה כאן, ביונסה פשוט הקדישה בית שלם לחלק קטן מהרצאה שצ'יממנדה העבירה בעבר על פמניזם כחלק מהשיחות של ארגון טד שנקראת "Why we should all be feminist":

We teach girls to shrink themselves, to make themselves smaller

We say to girls: "You can have ambition, but not too much

You should aim to be successful, but not too successful

Otherwise, you will threaten the man"

Because I am female, I am expected to aspire to marriage

I am expected to make my life choices always keeping in mind that marriage is most important

Now, marriage can be a source of joy and love and mutual support

But why do we teach girls to aspire to marriage and we don't teach boys the same?

We raise girls to see each other as competitors

Not for jobs or for accomplishments, which I think can be a good thing

But for the attention of men

We teach girls that they cannot be sexual beings in the way that boys are

Feminist: a person who believes in the social

Political, and economic equality of the sexes

 גם בקום דאון טו אס אפשר למצוא לאורך השיר ובסופו גוון די שונה של סימפול. כם הפעם מדובר בסימפול שלא קשור למוזיקה. מתוך נאום הזכיה של לנה ווקובסקי (במאית טרנסג'נדרית) בפרס לקמפיין זכויות אדם (היום אתם יכולים לראות את הלוגו שלהם כתמונת הפרופיל של להט"ב ישראלים ותמוכים נוספים בקהילה), הסימפול הפעם כמובן פחות חלק ארי מהשיר (כמו בשיר של ביוסנה שהסימפול הוא בית בשיר), אלא מפוזר לאורך השיר ומקבל משמעות גדולה יורת בסופו, אבל שותל לכל אורכו מסרים מניחי דעת כמו:

 “sometimes you’re trying to find yourself”, “step into the unknown”, “it’s about sexuality, about showing someone who you really are” , “you’re not alone” 

למרות שלא מדובר בדבר חדשני במיוחד, עדיין מדובר בדבר פחות שיגרתי שכן מייצג איום מסויים על הדרך הרגילה בה אנו פועלים או מצפים שהמציאות תפעל בה. הדרך ה"מקובלת" לסמפל, לההתנהג וכו'.

דבר מעניין נוסף שקרה בתחום השנה קרה עם הוצאת האלבום (המייגע למדי לטעמי) של דה נייף, שייקינג דה האביטואל (שם האלבום עצמו לקוח מהציטוט של מישל פוקו). דה נייף ביקשו מפלנינגטורוק (פמניסט/ית ידוע/ה ששינ/תה את השם שלו/ה לשם א-מיני על מנת לבטל לחלוטין את הרעיו ןשל מגדר בחייו/ה. כמו שאתם רואים השפה העברית מקשה עליה לכתוב את סיפרו החיים שלו/ה ולכן אפסיק כאן) לעשות רימיקס לאחד מהשירים באלבום החדש שלהם. זו התוצאה:

התוצאה היא למעשה שיר חדש מתוך הליריקה של החלק האחרון בשיר Full of Fire שנגעה במיוחד בפלנינג טו רוק. גם כאן נעשה אקט של יציאה משבלונה של כיצד לעשות יש לפנות לעבודת הרימיקס. פלנינג טו רוק ביטל/ה למעשה 8 דקות של השיר והחליט/ה להתמקד רק במה שהכי צרם ובכך יצר/ה ממנו שיר חדש שמדגיש לחלוטין את המסר.

2k13: אלבומי השנה

*אם אתם לוחצים על התמונה אתם כנראה צריכים משקפיים*

מפרסם את אלבומי השנה שלי בפורמט הרגיל מזה 4 שנים עכשיו (מזל טוב לי שכבר 4 שנים אני מתעסק בשיט הזה). שוב, סדר אלפבתי כי אני לא חכם מספיק כדי להגיד איזה מהם טוב יותר והבחירה נעשית על ידי רגש לחלוטין אז אולי יש כאן גם דברים שגרועים מבחינה אומנתית או וואטאבר. אני (בניגוד להתנהלות שלי ברב תחומי החיים האחרים) כמעט לא מתייחס לשום אספקט במוזיקה מלבד לכמה אני נהנה לשמוע אותה. אז בסך הכל מדובר ב50 האלבומים שהכי נהנתי מהם ובגלל זה אתם לא מוצאים כאן דברים כמו דאפט פאנק או דה נייף כי גם אם היו באלבומים שלהם רגעים מדהימים רוב הזמן הייתי ממש מיואש. כמו כן, אין בבחירה הבחנה בכלל ביון אלבום, איפי או מיקסטייפ. אבריט'ינג גואוס כמו תמיד.

אז בכלל כל מה שאמרתי קודם אין לי שום דבר חכם לרשום על האלבומים האלו ותאלצו פשוט לשמוע אותם במידה ולא עשיתם את זה עד עכשיו או פשוט להסכים/לא להסכים לגבי הדברים שכן נמצאים שם. פשוט תהנו.

באופן חסר תקדים, לראשונה ב4 השנים שאני עושה את זה: אפשר למצוא ברשימה גם להקה ישראלית! ועדת חריגים והאלבום המעולה שלהם!! לפני שאתם הולכים לשמוע כל דבר שלא יצא לכם לשמוע מהרשימה עדיין, תתנו עוד ההאזנה/האזנה ראשונה לאלבום של ועדת חריגים ובאמת שלא תצטערו על זה. האלבום ממש מדהים ואם הייתי צריך לבחור 10 אלבומים שהייתי לוקח מהרשימה הזו להמשך החיים אז העולם אבד מזמן ללא ספק ימשיך איתי עוד דרך ארוכה. כנראה כשאהיה רחוק יותר מהבית וארצה לשמוע עברית שוב. אני לא יכול לחשוב על דרך יפה יותר לשמוע עברית שוב.

(האלבום היה הפסקול שלי באוטובוס במסע לפולין והיה הדבר הכי ראוי ללוות את המסע הזה מנקודת מבט אישית*

הדור של נועה אבן ביוב

*כאן יש את הטקסט של נועה בשחור ואת ההערות הענייניות שלי על הטקסט באדום*

בהתחלה שהתלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה חברה אמרה לי: "רק עדיף שלא תקח את זה למקום אישי כי זה ישר מייצר אנטגוניזם נגדך ועדיף להיות ענייני ולהוכיח למה היא טועה". אבל לצערה של נועה אבן אני לקחתי את הפוסט שלה באופן די אישי והיא גם די מעצימה אנטגוניזם כלפי הדור שלי אז החלטתי שלא כזה אכפת לי בכלל. היא לא יכולה להסתובב חופשיה באינטרנט ולהכתים שם של דור שלם. סליחה. היא יכולה ועוד איך, והיא גם עשתה את זה.

נועה אבן ואני לא שייכים לאותה התרבות, וזאת למרות שאנחנו שומעים די הרבה מוזיקה משותפת, אוהבים חלק מאותם סרטים, ילדים מהמרכז ומהמעמד הבינוני גבוה, ואם זה לא הכל, גם בני אותו גיל. נועה אבן ואני לא שייכים לאותה התרבות כי נועה מעל זה, היא טובה יותר. סביר שאם היינו מכירים אישית היינו חברים טובים, אולי אפילו מאוד, אבל לצערי (ואולי גם לצערה) אני נאלץ שלא לאהוב אותה. ואני בטוח שהחיבה או חוסר החיבה שלי אליה די מעניין לה את התחת וזה לא משנה לי כי חוסר החיבה שלה אלי ואל החברים שלי מעצבן אותי ואם היא יכולה לכתוב על זה ושכל העולם יקרא, אז גם אני רוצה לכתוב על כמה שאני לא אוהב את נועה אבן וכל העולם יוכל לקרוא במידה ויחפץ בכך.

נועה היא ילדה בוגרת ומבוגרת והיא עובדת גם בשירותם של הבוגרים והמבוגרים. נתח השוק של עיתונים כמו בלייזר והארץ הוא מבוגר יחסית ונועה כנראה לא לקחה בחשבון שהיא מייצגת עבור המבוגרים את עולמם של כל התיכוניסטים והטינאייג'רים הישראלים באשר הם. והיא כמובן גם נקודת מבט אינטלקטואלי ומפוכחת ומודעת לעצמה שמכירה את הסקס פיסטולז, וודי אלן וטריינספוטינג ומבטלת את את קניה ווסט ומכתירה אותו כאמן לא לגיטימי, אז מה טוב בשביל המבוגרים. מצאו לעצמם נערת מחמד שיוכלו לצטט "הנה אפילו היא אומרת. אחת מתוכם". מה שהיא לא הבינה זה שכל האמנים האלו, וגם היא וגם אני חולקים משהו, ולא רק חמשתנו חולקים משהו- חמשתנו ועוד כל דור הביבים חולקים את זה: כולנו חלק מגישת ה"בפרצוף שלך". רק שאנשים כמו קניה ווסט, וודי אלן, סיד וישס ודני בויל באמת היו חלק מתרבות ה"בפרצוף שלכם" לנערים כמו נועה וכמוני זו לא חוכמה גדולה: לנו יש את האינטרנט ואת הרשתות החברתיות ושום פחד מאיבוד רלוונטיות. לכל אחד מאיתנו יש פרופיל בפייסבוק או כל שיט אחר ברשת חברתית שמאפשר לנו להגיד מה שאנחנו רוצים ולפרסם אותו כמה שאנחנו רוצים ולחשוב שאם מישהו השקיע זמן בלקרוא את מה שאנחנו חושבים אז אנחנו כנראה שווים משהו.

 אז נועה מצאה דרך לעקוף את זה: היא פשוט מפרסמת למבוגרים. הטקסטים שלה נערכים על ידי מבוגרים, מוערכים על ידי מבוגרים ונקראים בעיקר על ידי מבוגרים. וכשאת מדברת כמו המבוגרים כמה קשה כבר לזכות בהערכה ותשומת הלב שלהם? אז נועה ניצחת אותי, כל הכבוד! הפוסטים שלך יקבלו יותר צפיות ומין הסתם יותר אנשים יקראו אותם מאשר את הפוסט הזה או אפילו את הבלוג שלי אי פעם.

בהתחלה שקראתי את מה שכתבה ישר חשבתי לעצמי: "וואו, לאיזה אתר לפנות כדי שיפרסם את התגובה שלי אליה??" ואז נזכרתי שאני לא רוצה לקחת חלק במשחק המלוכלך שהיא משחקת ואם יש לי בלוג משל עצמי אני יכול להשתמש בו.

ונותר לי רק לבקש מהמבוגרים שקוראים כאן שלא לקחת את נועה אבן והטקסטים שלה כמייצגים או נכונים. למרות שנקודת המבט שלה נראית מודעת לעצמה ומפוכחת מדובר בכתיבה סובייקטיבית לחלוטין, ומהשתמע גם מדובר בסובייקט שלא מרוצה כל כך מהחיים שלו כרגע. או מרוצה יותר מידי, קשה להחליט.

לדעת נועה אבן החלק הגרוע ביותר בחיי החברה בתיכון זה התבניות שאנשים יוצקים את עצמם לתוכן. חשוב רק להבהיר שבתיכון אמיתי ולא בזה שמנקודת המבט של נועה אבן אין אימואים, אין אנשי רגאיי שלא התקלחו שבועיים ובטח ובטח שאין פאנקיסטים כי באמת עברו ארבעה עשורים מאז הסקס פיסטולז. נועה היחידה שנמצאת באיזושהי תבנית בראש שלה. נועה היא הקורבן הגדול ביותר של המדיה שאמרה לה שכך דברים נראים. היא קורבן כל כך גדול שהיא יצקה אנשים לתוך תבניות רק כדי להשאיר את עצמה מחוץ לזה. נועה יצרה את חוקי המשחק רק כדי לא לשחק בו והיא מסתכלת על אנשים לפי החוקים שיצרה ולפיהם גם שופטת אנשים. אימואים, אנשי רגאיי, פאנקיסטים "סחים"

אם לשפוט אותה באופן מהיר על פי פרופיל הפייסבוק (הדרך הנוחה והשטחית ביותר לשפוט אנשים בדור הביבים) שלה שכולל תמונת פרופיל אלמונית ותמונת קאבר שהן הספריה שלה באייטיונס שנועדה להפיץ לעולם כמה היא התקדמה תרבותית ביחס לשאר בני גילה או סקרינשוטים מסרטים כמו סנואוטאון, איגבי גואוס דאון וגוסט וורלד (כן אני שומע ביונסה וקניה ווסט ועדיין מכיר את כל הסרטים ההו-כה אלטרנטיבים שלך) ברור שמדובר בילדה שהגיבורים שלה הם גם הנערים הסרדונים והציניקנים או האלטרנטיבים האנדרדוגיים שמתעלים על הדור שלהם או חושפים בו איזשהו פגם. נועה אבן היא הילדה שבטוחה שאם כולם היו כמוה העולם היה טוב יותר ובו בזמן רוצה להשאר האדם החד-פעמי והמיוחד שהיא בטוחה שהיא. היא רוצה להשאר במקום המרוחק והנוח שלה כילדה אלטרנטיבית שיודעת את האמת ומעדיפה להשאיר אותה לעצמה. שלא תענה למישהו מאיזה סרט תמונת הקאבר שלה כי לא מגיע לו לדעת. שלא תשים בתמונת הפרופיל שלה חלילה את הפנים שלה כי ברור לה שפרופילי הפייסבוק לא מייצגים אישיות מורכבת כל כך בצורה טובה אז למה שישפטו אותה על פי המראה החיצוני? אז הנה הצלחת, שפטתי אותך על פי הטעם האליטיסטי שלך בסרטים והלייק שעשית לוייס. ובגלל שאני לא אחד מהמבוגרים הנפעמים מיכולות הכתיבה שלך ונקודת המבט הצינית שלך אני גם יכול להיד שכל התדמית הזו הי אדי בולשיט אחד גדול.

נועה אבן מבטלת כל דבר שהוא לא היא בתכלית. אנשים שמתעסקים בספורט לא אולימפי טיפשים לדעהת, להתעסק בספורט קבוצת זה מטומטם לדעתה, קניה ווסט לא לגיטימי לדעתה. דנה ספקטור שכל שבוע כותבת טור מרגשות אשם ונחיתות מפגרת לדעתה (היי נועה, תגידי לי מה את העושה כל שבוע? יוצרת טור עם 500 מילים על מה שכולם חוץ ממך מפגרים ומגעילים ומזיעים וסחים????).  איתמר הנדלמן סמית' פוץ נפוח ונרקיסיסט לדעתה. טייםאאוט הוא לא מגזין שבועי רלוונטי לדעתה כי הוא לוקח 3/4 ממחיר הפרינט שלו על גרסאת הווב שלו (היוש? כותבת בבלוג באתר של הארץ לא??? כן.). אנשים שלא אוהבים דוקו לדעתה אין להם לב. היא בעיקר שונאת ומפיצה שנאה, אף לא מילה טובה אחת על שום דבר חוץ ממנה ומתחביביה. אני יכול להמשיך ולמנות את רשימת העלבונות והקבוצות שהיא מכלילה ומבטלת אבל די מפחד שטוקבקיסטים כמו "מודרניסט" ו"שי" יבואו לרדוף אותי גם פה בבלוג.

נועה אבן רושמת באחד הטורים שלה  בבלוג הארץ (כמו שחברה שלי תהתה: למה אין לך פשוט ישראבלוג או בלוגר או וורדפרס? בלוג בהארץ זה כמו בלוג בישראבלוג רק שאת יכולה לנכס לעצמך יותר חשיבות עצמית) על ספוטיפיי ("""פייסבוק ללא סחים"""):"סחי ופופי בטירוף ולא ממש נעים לי להודות שהוא ממש נפלא" הרי למה שיהיה לה, לגברת הנעלה תרבותית, נעים להודות שהיא אוהבת משהו שגם קהל נרחב יכול לאהוב? חס וחלילה גם שתאהב משהו עם קריצה  כלשהי לפופולריות שלא יחשבו שהיא אחת מכולנו בסך הכל.

העולם מתקדם גם טכנולוגית וגם אידיאולוגית על ידי אנשים צעירים, דור חדש. המתח הזה שבין המבוגרים שאומרים לנו כמה אנחנו מפגרים ומשוגעים ולא יצא מאיתנו כלום לעומת האדיאליים והרעיונות החדשים שאנחנו מביאים איתנו. ברגע שנועה לא הצליחה להתחבר לדור שלנו כי הוא כרגע די נטול אמירה היא פשוט פנתה לצד החזק יותר, הדכאני, השולט. מבחינתי היא בסה"כ פשוט עברה לצד אפל. היא עברה לצד שמנסה להשאיר את העולם כמו שהוא, הצד השמרני שמתעקש לא להבין או להכפיש את הצעירים. הצד שאין לו אמונה ביכולות של הצעירים. זה שבטוח שהוא יודע טוב יותר. ובכך היא משרתת תפיסת עולם קונסרבטית וחשוכה שמשאירה את העולם בדיוק בנקודה שבה ההורים שלנו קיבלו אותו וכולנו יודעים שזה נוקדת שפל מבחינה מוסרית. אני לא יודע מה הדעות שלה ויכול להיות שהן דומות או שונות משלי (קרוב לודאי שדומות יותר מאשר שונות) הרעיון הוא שלדעתה זו האמת והיא לא טורחת אפילו לשנייה לפנות אל הנוער ולנסות "לתקן" אותו לפי אמות המידה שלה. היא פשוט פונה אל המבוגרים ומראה להם כמה שהיא מבינה, כמה שהיא רואה את "האמת" שמאחורי השקר של החיים שלנו, התיכוניסטים. שהיא רואה את חזות הכל.

אם משהו בדור שלך מציק לך תפני לדור שלך, אל תלכלכי עליו מאחורי הגב כדי לקבל את החיזוק היומי שלך ממבוגרים. אם משהו מפריע לך תפעלי כדי לשנות. חושבת שאת לא יכולה לשנות? טוב אז כל מה שנותר לך זה להתבכיין כמו שאת עושה בלאו הכי ואז את לא יותר טובה מאף אחד מאיתנו. אז הנה נועה, היית מאמינה? ילד בגילך (קצת יותר גדול) יושב במחשב ממש כמוך, שומע קניה ווסט ברקע, לובש בגדים מכל חנות פלוץ שתרצי ועדיין הפלא ופלא מבין את כל הרפרנסים שלך, מבקר את ההתנהלות שלך ולא מתפעל בכלל מיכולות הכתיבה והביקורת שלך כי אני לא אחד מהמבוגרים הנפעמים האלו שלא מבינים מזה שכל הדברים האלו זמינים לנו לחלוטין בגלל האינטרנט. אז זה כבר לא כזה מדהים לראות טריינספוטינג או לשמוע סקס פיסטולס בגיל 15. זה לא כזה מדהים לכתוב בלוג על כמה שכולם לא ואת כן, כשאת בת 15 ועם בלוג. 

הנה שיר מהמיקסטייפ החדש (והמאוד מעולה, לאנשים שעדיין באים לכאן בשביל תרבות. אם יש כאלו בכלל) של טינשי שנועה אבן בטח שונאת כי זה אראנדבי סחי ונפוץ, ואני מקדיש לה כמה בתים ממנו:

.Fuck your opinion

,I don't need your approval baby

You should keep it personal

.you ain't doing shit  ???

And I really can't believe the audacity

Don't you play with me

Damn, 'fuck you think I am? careful what you say

Cuz you gone regret the day you ran ? by

You talkin' bout some shit you never get to do

Trynna get me on some stunna shit, I'll stunt on you

Trynna get me on some stunna shit, I'll stunt on you

Stunt on you

I ain't that bitch

הוויזואלי הוא פורנוגרפי

LAMPGOD++**Ł_RD//$M$=**$$EXT8PE

אני נולדתי בסוף שנת 1995, ממש עוד מעט יום הולדת 18 שלי, חוגג חוקיות והכל- פאק דאט שיט. ההבדל היחיד בין גיל 17 ל18 זה שאסור לי לקנות אלכוהול וגם את זה הצלחתי לעשות לפני אז כמה זה באמת משנה כבר. ואני בכל זאת מספר את זה כי אני בן 18 בערך מאז שאני בן 11. אמנם בגיל 11 לא היו מוכרים לי אלכוהול אם הייתי נכנס לקיוסק אבל האינטרנט תמיד האמין לי שאני בן 18. הזהות הוירטואלית שלי תמיד הייתה מבוגרת יותר. להרבה מהדברים שיהיו כאן אגב אין לי גישה דרך חשבון הגוגל המיידי שלי כי כמו שאמרתי אני עוד לא בן 18 באופן רשמי.

(גילוי נאות, אני לא צורך פורנו ואני די בטוח שמדובר בתעשייה דכאנית ומגעילה ובכל זאת קשה לי שלא להכיל אותה כפרקטיקה לגיטימית בתרבות שלנו כרגע בערך כמו שקשה לי לא להכיל סיגריות ( שגם אותן אני לא צורך).)

אם נלך שניה אחורה את המפגש הראשון שלי עם פורנו חוויתי בגיל 7 בטעות לגמרי: חזרתי הביתה מבית הספר והיו לי אוסף קליפים של דרגון בול זי שהייתי רואה כל יום כל היום בין הפעמים ששיחקתי פוקימון בגייםבוי אבל היום הזה היה שונה, יום אחד הופיע קובץ וידאו חדש בתיקייה שלי בהתחלה חשבתי לעצמי "מה סרטון חדש ששכחתי שהורדתי!?!?!@$#$" אבל לחיצה כפולה על העכבר הביאה אותי למפח נפש גדול במיוחד שלאחרי שנים השלמתי איתו שהכרתי את האאוטדור/אורג'י. את המקור של הסרטון לא היה קשה לזהות למען האמת: אחי הגדול (אז בן 17) שמר בטעות את הסרטון בתקייה האחרונה שנשמר בה קובץ, התיקייה שלי, אליה הייתי מוריד בעיקר תמונות וסרטוני אנימה. סקרנות מטופשות הובילה אותי לתיקייה שבא אחי רצה לשמור את הסרטון אם לא היה מתבלבל והדירקטורי לפניכם: דסקטופ>ביתספר>ספרות>עבודה>111>222>3333>*מלא פורנו*. ולמרות שהמקרה היה טראומתי באופן אישי בגלל חוסר הציפייה לדבר הכה ויזואלי שהכה בי, העולם הזה לא היה זר לחלוטין לילדים בשכבה שלי ילד נוספים בכיתה ב' השתעשעו בלפתוח אתרי פורנו במעבדת מחשבים כשהמורה לא מסתכלת.בכיתה ג' לקחת את הספר על החינוך מיני בשיעורי מדעים מתחת לשולחן ולצחוק. בכיתה ד' כבר היינו צוחקים על בנות שרמוטות ומפגרות שלא מבינות באיך באים לעולם ורושמות למעריב לנוער שהן בהריון מסקס יבש.

את הסיפור האישי שלי ביחס לפורנוגרפיה רק כדי להבהיר  משהו גדול יותר שהוא כנראה בכל מקרה ברור לכולם: הקהל שניגש היום לכל טקסט תרבותי (בעיקר קולנע) בין אם אלו המבוגרים המנוסים מינית וגם אם אלו הנערים המתוסכלים והבתולים, וגם כל דבר שבינהם כמובן כבר מורגל לפורנוגרפיה לחלוטין. הוא למעשה כל כך מורגל לפורנוגרפיה שהגבול בשנים האחרונות בין פורונו לקולנע די הטשטש.


Nymphomaniac Official Trailer

אני לא גאון בכל מה שקשור לביקורת תרבות ותיאוריה ביקורתית באופן כללי. אני מניח שניתן ליחס את העניין הזה גם לכמה שאנחנו חשופים ברשתות החברתיות באופן מנוכר, אולי גם פשוט להתחזקות הקפיטליזם המאוחר והאדיפלי, כנראה גם לרצונות והחשקים המרוסנים שלנו כחברה פוסט מודרנית שמבוססת כולה על שקר הכסף, על העתקים שאין להם מקור ותחליפים בדויים שמתעלים על המקור שלהם. מציאות היפריאלית שפועלת על האקסטזה של הקומוניקציה. האקזסטזה הזו כמו שאמר בודריאר מפקיעה את האדם מעצמו ומחברת אותו לזרם אקסטטי של דימויים. הדיאלקטיקה מפנה את מקומה והעולם נע אל המחוזות הקיצוניים שעניינם בעיקר בהסלמה ואינטנסיביות חסר גבולות שחותרת בהתמדה אל מחוזות נשגבים של הלא-ידוע, הפרברטי.

לא יצא לי לראות את כחול הוא הצבע החם ביותר וגם לא יצא לי לשמוע על הסרט בכלל עד שהדיבור על סצינת הסקס הלבי בו די הציף את הפידים השונים שלי במגוון הרשתות החברתיות. אני גם לא מכיר את העלילה כל כך, ואני די בטחו שאצפה בו פשוט בגלל שהביקורות עליו די מדהימות, אבל לפני הכל אני מכיר את הסרט רק בגלל שיש בו סצינת סקס לסבית ונכון לעכשיו זה גם רוב מה שאני יודע עליו אותו דבר קרה גם עם הטריילר לסרט החדש של לארס פון טרייר, שהופץ בעיקר בזכות איכות הנוט סייף פור וורק שלו. ועוד סרטון שרץ באופן די ויראלי ברשת הוא כמובן הסרטון על ההפרשים הדי קטנים בין HBO לפורנו כנקודת השקה של יפה ומכוער, נקי ומלוכלך, מגונה ובזוי. כאנקדוטה איזוטרית ולוקאלית, דיון דומה התפתח גם על הפרסומת הסמי-פורנוגרפית של עיתון הארץ.

העיסוק של הקולנוע בסקס ובהתמכרות לסקס עלה באופן משמעותי (אין לי לצערי סטטיסטיקות ואני גם לא באמת חוקר דגול אבל אני בטוח שתוכלו למצוא), תדירות הופעת סצינות סקס בקולנע ובטלוויזיה עולה, ואם אתה נמצאים אם ההורים שלכם בחדר הסיכוי לפגוש את אחת מהן עולה גם כן. התופעה נהיית מעניינת שהעיסוק לא נגמר רק בסקס או בסצינת סקס אקסטטית, אלא דווקא שהתחילה סוג של סלף-רפלקסיביות מדובר רק בסוג של סלף רפלקסיביות בגלל היחסים הלא ברורים שבין תעשיית הקולנע ותעשיית הפורנו. מה שברור הוא שברגע שהקולנע מתחיל לדבר על תעשיית הפורנו באופן ישיר מתחיל ה מגמה של ניסיון הגדרה הבעיה, במידה ויש כזו, ניסיון של החלמה במידה ומדובר במחלה. הסרטים על תעשיית הפורנו לא הגיעו רק עכשיו, אפילו אני, צעיר בשנים מכיר את בוגי נייטס של פול תומאס אנדרסון. אבל כשהקולנע מתחיל להתעסק בדברים באופן ישיר ויותר רחב היקף מדובר בניסיון לייצר דיון מחודש על נושא מסויים.

שני הסרטים האלו ממתעסקי בכוכבות פורנו. על צ'רי מתעסק באחת בדויה ולאבלייס מתעסק באחת אמיתית. כל כך אמיתית שהיא הצליחה כבר בשנות ה70 לטשטש את הגבול שבין איך שאנו צורכים קולנע ואיך שאנו צורכים פורנו. לאבלייס מגולל את סיפורה של לינדה בורמן, שהתפרסמה בעיקר בשם לינדה לאבלייס כשחקנית הראשית בגרון עמוק, סרט הפורנו משנת 1972 הוא המשפיע ביותר בכל הזמנים שכנראה גם קבע פחות או יותר איך פורנו נראה עד היום ששם הסרט הופך למטבע לשון. סלבריטאים ואנשי קולנע כמו: סקורסזה, בריאן דה פלמה, ג'ק ניקולסון וג'וני קארסון מצטרפים לאנשי המעמד הבינוני-גבוה ומגיעים לראות את הסרט בבתי הקולנע כאשר הסרט מופץ באופן המוני בתיאטראות ברחבי ארצות הברית ובאופן קצת פחות המוני גם בשאר העולם. הסרט ידוע בעיקר כאחד מסרטי הפורנו הראשונים שמכילים התפתחות דרמטית של הדמויות, עלילה נראטיבית והפקה רצינית. ההפקה מיוחסת ללו פרי (לואי פריאנו) איש מאפיה די מפוקפק וחושפת רובד נוסף על הקשר שבין פשע לתעשיית הפורנו. פשוט הפעם מדובר בפשע מאורגן

כל אלו טובים ויפים ומעניינים אבל מתעסקים בעיקר בפזילה של הקולנע אל הפורנו. הפזילה של הנורמלי לפרברטי, אבל בנקודה אחת הפרברטי חדר אל תוך ה הנורמלי והנקודה הזו לא מספיק בדיון. כנראה כי היא קצת פחות חשובה אבל היא גם מאוד מעניינת. בשנים האחרונות קיים ניסיון של שחקני פורנו לעבור לתעשיית הקולנע. הסיפור הידוע ביורת שנקשר בניסונות האלה הווא הסיפור של סשה גריי, שחקנ ית פורנו מפורסמת וזוכרת פרסים שבשנת 2009 השתתפה בסרטו של הבמאי הפופולרי-ניסיוני סטיבן סודברג The Girlfriend Experience בו היא משחקת משהו שלא כל כך רחוק מהמציאות שלה באותה תקופה, בעוד במציאות שחקניות פורנו החליפו את מערכת היחסים שהיה לגברים עם הנשים שלהן (או אי מערכת היחסים) בסרט גריי משחקת מישהי אשר מציעה לאנשים את "חוויות החברה" וגם עושה מזה כסף די טוב (בהקשר הזה גם מעניין לראות את Alps של הבמאי היווני גיורגוס לנטימוס וHoly Motors של הבמאי הצרפתי לאו קאראקס. שלושתם מדברים על אנשים ששהעבודה  שלהם היא לנדוד בין זהויות בשביל אנשים אחרים).
מקרה נוסף מעניין הוא דווקא של שחקן הפורנו ג'יימס דין שלוהק לאחרונה לשחק לצד לינדזי לוהן בסרט הגרוע להפליא של פול שרדר The Canyons.

****************************************
כאן פחות או יותר נגמרו לי הדברים להגיד. חשוב לציין (באופן די פאסיבי אגרסיבי) שאני לא רוצה להיות פוריטני במיוחד, ואם רצונכם הוא לראות פורנו לכו ועשו זאת אבל אני באמת ממש מעדיף שלא תעשו את זה כי זה לא כזה קול כלפי נשים ולפעמים גם גברים שמנוצלות ומנוצלים בתעשייה שמשטיחה את אחד מהאספקטים החשובים ביותר בחוויה האנושית. חוץ מזה אני גם מקווה שזה באמת קורה רק בזמן האחרון ולא שנים, כי יש מצב שזה ככה פשוט מאז שהתחלתי ללמוד קולנוע ולהתעניין קצת אבל יש מצב שזה תמיד היה קיים ואני פשוט לא הייתי שם כשהעץ נפל ועכשיו שאני ביער אני די עף על עצמי שאני מהיחידים שראו את זה ובעצם אני די לייטבלומר מפגר.
הנה עוד כל מיני טריילרים לסרטים שמתעסקי בנושא שיצאו בזמן האחרון:

וזה באמת ממשיך יותר מידי ואם אשים את הכל הדפדפן שלכם לא יעמוד בכמות האמבדים

מיי בלאדי ט"ו באב

הבלוג כבר נראה יותר כמו טאמבלר נכה ומסורבל מאשר בלוג וזה הולך להמשיך ככה אם לומר את האמת. בכל אופן יצאו החודש שני אלבומי שוגייז ממש מדהימים, אחד מהארץ ואחד מארה"ב בטח יצאו עוד ואני בכלל לא יודע כי זה לא בקטע שלי בדרך כלל אבל כשזה טוב זה טוב ולא באמת כזה אכפת לי מהשם של הז'אנר כי אני ילד גדול עכשיו.
mood rings- vpi harmony

ועדת חריגים- העולם אבד מזמן

אתם גם יכולים לשמוע את כל העולם אבד מזמן, וגם לראות את ועדת חריגים באינדי סיטי ירושליים עושים את קצף על המים שזה השיר האהוב עליו מהאלבום!!!


כל זה קשור באופן מקרי לחלוטין לעובדה שאלוהי השוגייז מיי בלאדי ולנטיין הוציאו אלבום חדש בתחילת השנה