לא ממש הצלחתי לחשוב על שם טוב לפוסט הזה. רציתי לעשות אותו כבר כמה זמן וכשראיתי שחברה שעתה משהו דומה החלטתי שאולי כדאי לי לנסות לפחות בשביל האתגר: לנסות לזקק את כל המוזיקה ששמעתי במהלך גיל ההתבגרת, מכיתה ז׳ (גיל 12-13)- ועד עכשיו, סוף כיתה י״ב (גיל 17-18). מרחק יריקה מהגיוס הצבאי שלי אני מנסה לחזור לחוויות שעיצבו אותי במהלך השנים האלו ולמוזיקה שליוותה את החוויות הללו. אני מניח שסיפור ההתבגרות שלי בסופו של דבר מסופר גם דרך השינויים שעבר על הטעם שלי. אני לא יודע אם תמיד אצליח לכתוב את החוויות שמחוברות לי למוזיקה שאחליט לשים ולכן לחלק מהשירים אולי לא יהיה הסבר אבל במידה רבה אני מניח שהם מציינים באמת את השינוי שעברתי בלאו הכי. כמו כן, הרבה פעמים קשה לי להצביע על למה שיר ספציפי נבחר כי אלו אף פעם לא היו דברים שמוגבלים לשירים, לא הרבה פעמים דברים כל כך ספציפים שמפיעים עלי, בדרך כלל אנשים משפיעים עלי.
20. Isis- Syndic Calls
20. Isis- Syndic Calls
מכיתה ז׳ בערך הכל מתחיל לקרות בשביל ממש ממש מהר, ברצינות, דברים נהיים ממש לא יציבים מכל בחינה אפשרית. אבל בשיבל להבין איך בכיתה ז׳ הגעתי לאייזיס צריך להתחיל מבסיפור שלי בסוף הביה״ס היסודי. הגעתי לכיתה ז׳ ילד עצבני ושמעתי בעיקר בלא׳ מטאל רוב כיתה ו׳, ז׳אנר לא אהוד במיוחד בכיתה ו׳, שמרתי על המוזיקה שאני שומע די בסוד אם להיות כן. לא דיברתי עם אנשים על מוזיקה כל כך, העדפתי לא להכנס לזה פחדתי מדברים שיחשבו עלי. בסוף כיתה ו׳ אני כבר די מואס במגבלות המטאל ומתחיל לחפור במטאל האקספירמנטלי יותר דרך חנויות כמו האוזן השלישית וUFO בדיזינגוף סנטר אני מגיע אל המוזיקה שלי. משם אני כבר מתחיל לחפור בערכי ויקיפדיה ושומע כל להקה שעולה בכל רשימה. ע״פ הדירוגים של האלבומים באתרים השונים ידעתי מה ״נכון״ לשמוע ומה ״לא נכון״. כשהגעתי לאייזיס הופתעתי לגלות שהכל נכון אצלם בכל אתר שיש בו ביקורת עליהם. השיר הזה היה הראשון ששמעתי שלהם ולגמרי התאהבתי בו. זה היה מטאל בצורה שלא שמעתי לפני כן והיה בזה משהו כל כך יפה, כמעט לא הצלחתי לעמוד בזה. כאילו עד עד הייתי במים הרדודים של המטאל, דברים כאלו שמשאירים אותי על הרגליים תמיד מבחינה סונית, וכששמעתי את אייזיס פשוט די טבעתי בסאונד. זו אחת מהחוויות שזכורות לי מוזיקלית הכי טוב. פשוט לשכב ולשמוע את פאנופטיקון.
לאייזיסף בלי קשר למוזיקה שלהם, הייתה השפעה מכרעת על כל מה שבא אחריהם מסיבות ילדותיות לחלוטין. דרך הציונים של אייזיס הגעתי בפעם הראשונה לאתר פיצ׳פורק ומשם הכל פחות או יותר מתבלבל לי.
19. Animal Collective- My Girls
(כיתה ז׳) ביום בו נכנסתי לפיצ׳פורק בפעם ראשונה מהביקורת על האלבום של אייזיס, התפרסמה הביקורת על מריוות׳ר פוסט פאביליון של אנימל קולקטיבז, נכנסתי לעטיפה שנראתה לי אז די מצחיק בלי להבין כל כך איזו להקה זו או מה החשיבות שלה, עדת המעריצים ועל המעמד הכמעט קאלטי שהיה לה אז, ובמיוחד שלא למעמד הקאלטי שיתפתח לה אחרי האלבום הזה. החלטתי להוריד אותו בלי להבין למה אני מכניסא ת עצמי, סתם כי האלבום קיבל 9.6 באתר שבו אייזיס, הלקה האהובה עלי במשך חודש בערך, קיבלה 8.4. שום דבר ברצינות לא הבין אותי למה ששמעתי. אם הפוסט-מטאל של אייזיס היה מורכב מצלילים שאני מכיר בארגון שחדש לי, שאני טובע בו. כששמעתי את מריוות׳ר אלו כבר לא היה צלילים שאני מכיר, טבעתי בהכל, זה היה יופי חדש, כל סאונד היה לגמרי חדש. ובכל אזת עדיין היה נשמע ממש מוכר. מבחינתי הם לא היו כמו אייזיס, שלקחו סאונד מסויים, צלילים מסויימים, מאפיינין מסויימים של ז׳אנר מסויים וארגנו אותו מחדש- הם רגנו את כל הצלילים שהכרתי בעולם מחדש. את מיי גירלס אהבתי לפני שידעתי שהוא נשחב השיר הטוב באלבום בכלל. אני חושב שכשהתחלתי לשמוע את האלבום בכלל נתקעתי במיי גירלס (הטראק השני באלבום) ולא יצא לי להמישך לשמוע את האלבום עד לפחות שבוע אחרי. מאוחר יותר בכיתה ח׳ף עם סיכומי העשור החולף במוזיקה של פיצ׳פורק הבנתי שלשיר יש כנראה גם חשיבות גדולה יותר ממה שאני חשבתי.
18. A Tribe Called Quest- Oh My God
לא יצא לי לציין את זה עד עכשיו אבל למי שזה לא היה ברור הייתי ממש סנוב בכל מה שקשור למוזיקה, אם היו שואלים אותי מה אני שומע הייתי אומר: ״הכל! חוץ מראפ והיפ הופ ופופ ומזרחית ודיכאון״ (עד אנימל קולקטיב ומה שקרה אחריהם זה גם היה חוץ ממוזיקה אלקטרונית), ולמען האמת למרות ההתנשאות שבאמריה זה לא היה רחקו מהמציאות. מכיוון שאני ןב זקונים ואחים שלי גדולים ממני בהרבה זה פחות או יותר מה שהיה. ככה שכשהגעתי ל-א טרייב קולד קווסט, שהופיעו ברשימת 100 האלבומים הטובים של שנות ה80, של מה שהיה התנ״ך שלי דאז, פיצ׳פורקף הם היו ההיפ הופ הראשון שעבר לי חלק בגרון ואפילו הצלחתי לאהוב. אחי שמע ג׳אז רוב הזמן באותה תקופה וגם בילדות שלי, ידעתי שזו מוזיקה ״של חכמים״ והרגשתי שהג׳אז בהיפ הופ מפצה לחלוטין על זה שאני שומע ז׳אנר שנראה לי אז כל כך מטומטם ומסחרי. במובן הזה ל-א טרייב קולד קווסט יש משמעות גדולה מאוד מבחינתי פשוט כי הם היו דלת לעולם מוזיקלי הרבה יותר גדולף שאני לא בטוח שהולך להיות נוכח כאן יותר מידי פשוט בגלל שהיפ הופ וראפ לרוב לא ליוו ליווה אותי אף פעם הרגעים קשים או רגעים של משבר או של שמחה יוצאת דופן, תמיד שמעתי היפ הופ וראפ מאז על כל גווניו, זה לצורך העניין משול לתחביב. בכל אופן אני מניח שכן יהיו כאן כמה דברים, עוד לא החלטתי לאן הדבר הזה מתקדם.
17. Radiohead- Paranoid Android
כל מה שקשור ברדיוהד ועד הודעה חדשה ברשיהמ הזו קשור בעיקר במרדף אינטלקטואלי שנועד ככל הנראה לפצות על התקרבות הטעם שלי למיינסטרים, דבר שהבהיל אותי מאוד אז. פחדתי שיחשבו שאני ריגל לגמרי ולכן נתפסתי כל מיני אמנים מוכרים ומוערכים בעיקר על ידי מבוגרים ממני. לא נראה לי שראוי לתפוס את מה ששמעתי רק כניסיון לכפות על מוזיקה לא אינטלקטואלית כי בסופו של דבר האמנים האלו השפיעו עלי גם בצורה אסתטית ולא אהבתי אותם רק כדי לאהוב אותם. אם ננסה להשליך את ההיסטוריה של האמנים האלו להיסטוריה שלי הם עברו שינויים דומים מאוד ואולי אפילו היה אפשר לחזות את השינויים שאני הולך לעבור דרך ההיסטוריה שלהם.
16. Bjork- Hunter
15. Portishead- Numb
14. Lady Gaga- So Happy I Could Die
בנובמבר 2009 יצא הEP דה פיים מונסטר של גאגא. החלטתי לשמוע אותו אחרי שבכיתה ז׳ הייתי עושה חיקויים לשירים שלה לקבוצת חברים מצומצמת מאוד מאוד. אחרי כל השינויים המוזיקלים שעברו עלי כנראה שהייתי מוכן יותר לקבל את הפופ המזוקק, את הפופ בהתגלמותו. האהבה שלי לגאגא בגעעה במקביל או אולי אפילו הביאה בילד איתה את ההתעניינות הגוברת שלי בעול האופנה. התעניינות שהביאה עימה בלוג והרבה בגדים חדשים באותה השנה, אבל דעכה בערך במהירות שהיא עלתה ונשארה, גם היא, כתחביב שמלווה אותי. בלי קשר לזה סו האפי איי קוד דיי קשור בעיקר לאחד מהאירועים החשובים ביותר שקרו לי בחטיבה. השיר מציין את התקופה האחרונה שלי עם מי שהיית אז החברה כי טובה שלי, ועד היום לא הייתה לי חברה טובה יותר ממנה. בסוף כיתה ח׳ בעקבות השתלשלות עניינים משונה לחלוטין הדרכים שלנו נפררדו, בעיקר באופן סימבוליף על ידי המעבר שלה לבית ספר האחר. אנחנו עד היום חברים במידה מסויימת אבל זה כבר לא מה שזה היה אז. ועד היום אני מצטער על זזה מעבר ליכולת שלי להסביר את זה במילים.
13. Sonic Youth- Schizophrenia
כל התהפוכות בטעם במוזיקלי שלי לא השפיעו על משהו אחד באישיות שלי (שחוזר מידי פעם במין גלי חום כאלו) הרצון להיות טינאייג׳ר מרדן מהניינטיז כמו אח שלי והחברים המגניבים שלו וסניק יות׳ תמיד היו מין איזה סמל כזה. הידיעה שלי לסמליות של הלהקה הזו והקשר בינה ובין מרד נעורים בשנות ה90 רק הגבירה את את האהבה שלי אליהם, כיאה לילד קטן שמתייחס בעיר לסמליות וצציונין והופעת דברים ברשימות כאלו ואחרות. בכיזופרניה היה שיר שונה מאוד מהבחינה הזו שהוא השיר הראשון ששינה אותי ברמה האישית וגאל אותי מהתנהלות סופר בעייתית. במשך כמה זמן פיתחתי אישיות שונות, באופן מודע, ברשת והייתי בן אדם שונה בשביל אנשים אחרים, בחלקן הייתי מבוגר יותר ובחלקן הייתי בגילי ותמיד זה עבד ואהבתי את זה שאפיל ואם אני ילד בן 17 אני מרשים בידע שלי ובאינטילגנציה, מן פסאודו אינדיבידואל קטן ושקרן. למרות שהיו לי קשיים פסיכולוגיים מן הסתם מעולם לא הייתי חולה סכיזופרניה, אבל ברמה מסויימת פיתחתי כמה אישיות פיקטיביות לחלוטין מסיבות שעד היום לא ברורות לי. אחרי כמה שמיעות של סכיזורפניה הבנתי שאני פשוט לא מבין, אני לא מבין על מה אני מדבר, אני לא מבין מה אני עושה, אני כל כך הרבה אנשים אחרים כי אין לי שום דבר בעצמי להתפס עליו. ברמה העלובה הזו ממש שאני צריך להיות אנשים אחרים, דמויות כאלו שיש לי בראש. השיר הזה גם שייך חכיתה ח׳, ויכול להיות שמידה רבה הפרידה מחברה הטובה שלי גם השפיעה על עיצוב משהו ייחודי בי לחלוטין שאיפשרה את השינוי הזה.
12. LCD Soundsystem- All I Want
From now on, I'm someone different
Cuz it's no fun to be predictably lame
From now on, let's do it different
Cuz I just want what I want
11. Salem- Skullcrush
בכיתה ט׳ ציר הזמן משתבש לי לחלוטין, אני לא זוכר מה קדם למה, מה יותר השפיע עלי מה פחות השפיע עלי. התקופה הזו פשוט הרגישה כמו ערבובייה משונה. סיילם, כמו אייזיס ארגנה דברים מחדש בשבילי גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה האישית. סיילם לקחו כל מה שהיה הזבל של הז׳אנרים ופשוט חיברו את זה למה שנקרא כמעט בכל שם עם בעל קונוטציה שלילית אבל השתקע באופן קולקטיבי כוויטצ׳-האוס. זה היה מושפע מהיפ הופ אבל היה רועש כמו המטאל של פעם, במקרה של סיילם זה גם היה במבנה של שירי פופ, זה היה נוח לשמיעה ועדיין אדג׳י לגמרי. זה כבר היה מקובל אבל עדין על גבול הפרברטי בעיקר בגלל התכנים האלימים (פיצ׳פורק פעם אחת השתמשו במונח הידוע לשמצה רייפ-גייז rapegaze, כמעין פראפראזה לשוגייז), מוטיב החלום נשאר במוזיקה הזו בערך כמו בשוגייז אבל אל וכבר לא החלומות המתוקים מצופים בחומות סאונד שמהדהדות בצמר גפן מתוק, אלו היו סיוטים.
במובן אחר, החיפוש שלי אחרי דברים איזוטריים אפילו בתוך האיזוטריה. הורדתי אלבום וויטצ׳ האוס כמעט אלמוני של Shisa, על מנת להוריד את האלבום היית צריך אז להכניס את כתובת המייל שלי ודרכה פריס, הבחור שאחראי על שיסה, הגיע אלי בפייסבוק והתחלנו לדבר קצת, לא עבר הרבה זמן עד שפריס הכניס אותי לכל מיני קבוצות וויטצ׳ האוס בפייסבוק כמו דיור נייטס שלאחר מכן הפכה לקהילה פתוחה יותר, החברויות שיצרתי עם אנשים שם השפיעו לגמרי על המשך הדרך שלי וכך יוצא שבכיתה ט׳ יש לי את החברים בכיתה (מספר מצומצם מאוד) ואת החברים באינטרנט שאנחנו חולקים איזושהי אהבה למוזיקה מסויימת, אסתטיקה מסויימת.
10.James Ferraro- Leather High School
קשה לתאר במילים את השפעה שהייתה לג׳יימס פררו עלי מבחינה אישית, אבל במחינה חברתית הוא חיבר ביני ובין כמה אנשים שהיו ממש חשבוים לי באופן אישי. הקאלט מסביבו התרכז בעקיר בלאסט.פמ, שרך האתר הכרתי אנשים כמו ראמונה וי, שפחות או יותר הובילה את הואפורווייב על כתפיה. כל זה התרכז אל תוך קבוצת פיסיבוק שהקמת אז שהייתה קבוצת מיני סגידה לפופ ההיפנגוגי וגם לכל מיני דברים שמסביב כמו הרבי דאב משונים, דרון, אמביינט ודברים שאגיע אליהם בהמשך גם ככה!
9.Midnight Television- Commercial Dreams
הו ואפורוויב, הדבר היחיד שהיה לי בו ממש חלק פעיל במידהמ סויימת. מלבד זה שהתעסקתי קצת בלעשות מוזיקה ממש בז׳אנר, קבוצת הפייסבוק שהקמתי הפכה להיות מעין מקדש קטן שאוסף לתוכו את המקורות של הז׳אנר ובסופו של דבר גם הכיל שניים מהאנשים החשובים בו, רמונה שידועה בשלל מוניקרים שונים בז׳אנר ואינטרנט קלאב, מוזיקאי נוסף ומשפיע בז׳אנר. ההתחהל של הואפורווייב לעומת זא תהייתה מבחיני עפ מידנייט טלוויז׳ן והשיר הספציפי הזה שהוא אחד מהדברים היפים ביותר שאני מכיר.
8. Chuck Person- A3
7. Fiona Apple- Every Single Night
פיונה אפל ליוותה אותי ברמה כזו או אחרת מכיתה ח׳ באופן לא סדיר וכמעט משני. בכיתה י׳ לעומת זאת יוצא לה אלבום חדש ואני במשבר אישי והיא מגיע כמו אנטי-גיבור להציל את היום בעיקר על ידי זה שיהא לא מצילה כלום ואני בינתיים מנצח על מסםר מצומצם מאדו של רגשות שבנעים בין עצב לסופר עצב+כעס ופיונה פשוט מסבירה את זה. במקרה שלה זה תמדי היה קשור במידה מסויימת למערכות יסחים אבל תמיד הצלחתי לנתח את המילים בצוה שתתאים לי גם באופן אישי. לא היית חלק מגל ההתנגדות לפיונה פשוט כי לא היית מספיק זמן בניינטיז כדי שהיא תמאס עלי. אחרי ששמעתי את האלבום כל כך הרבה פעמים ויצאתי מהמשברים שלי אני יכול להגיד שעכשיו גם לי קצת קשה לשמוע אותה אבל אני עדיין חושב שהיא מדהימה ושהיא אישה חזקה ומחזקת.
6. Lana Del Rey- Blue Jeans
למרות שיש לי הוכחות שאני מכיר את לנה דל ריי עוד כשהיא הייתה ליזי גראנט הדברים האלו כבר לא כאלו שחובים כי ברמת התחלתי לשמוע את דל ריי בכיתה י׳, שגם כמה ילדות מהכיתה שלי שמעו אותה. גיליתי שיהא כל מה שהייתי צריך, היא זמרת פופ עם אווירה מלנכולית והשפעות כבדות של היפ הופ, רוק קלאסי וכו׳. ביליתי איתה שעות רבות. השירים שלה כבר בהתחלה, עוד לפני האלבום, היו סוחפים לגמרי.
מכאן עוד פעם כבר נהיה קשה לסהביר מה קורה, בכיתה י״א אני כבר מתחיל להיות כל מה שהייתי עד אז רק קצת יותר קוהרנטי. אני כבר לא מתייחס כל כך למה שאתרים אומרים, יש לי דעה עצמית וטעם יחסית מגובש אבל לא כל כך צפוי. אין לי חברים מיוחדים בחו״ל ואני לא חלק משום דבר גדול, אני שומע מוזיקה בשביל עצמי ואלו דברים שכבר קצת קשה להסביר מבחינתיץ אולי כי אני עדיין בתוך התהליך או אולי פשוט כי זה לא משהו שאפשר לשים במילים.
5. Dean Blunt and Inga Copeland- 6
4. James Blake- Retrograde
*השיר היה בסרט גמר י״א שלי*
3. M.I.A- Double Bubble Trouble
*היה בהופעה שלי בפורים*
2. Deafheaven- Dream House
*היה בסרט גמר י״ב שלי* הרבה פעמים האלבום הזה בכלל הרגיש לי כמו מין סגירת מעגל עם העבר שלי. נמנעתי מלשמוע מטאל כמה נשים אחרי כיתה ז׳-ח׳, מידי פעם היה עולה בי שמוה שרוצה אבל זה היה תמיד נורא רגעי. דפהבן החזירו את המבצ לקדמותו לחלוטין ועכשיו מטאל זה פשוט עוד אחד מהדברים שיוצא לי לשמוע לפעמים.
1. Oneohtrix Point Never- Boring Angel
דניאל לופטין הוא היחיד שחוזר על עצמו ברשימה פעמיים וזה בעיקר בגלל שמהרגע שהכרתי את הפרוייקטים שלו (את כולם), ואת וואנאוטרקיס פוינט נבר בפרט היה לי איתם חיבור חזק במיוחד ותמיד הרגשתי שבכל נקודה שאני נמצא לופטין מוציא אלבום שמשקף את הלך הרוח האישי שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה