***

סימפול כאקט אנטי-פטריאכלי/פמניסטי

הסוף של שנת 2013 תפס אותי די לא מוכן, בעיקר הימים שאחרי פירסום הפוסט בו ריכזתי את אלבומי השנה שלי. מהרגע שפרסמתי אותו ודע יהום יצאו שני ריליסים חשובים במיוחד: האיפי החדש של בוריאל והאלבום של ביונסה.

(לצערי אין העלאה טובה יותר ליוטיוב, אבל זה סבבה גם)

בשני השירים מופיעה צורה מעניינת של סימפול, לא חדשנית במיוחד אבל מעניינת ובעלת גישה שונה קצת. בפלולס של ביונסה כבר אפשר לראות שהשיר פיצ'רינג צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מי שמכיר את צ'יממנדה יודע שהיא לא זמרת והיא גם לא עשתה כבוד מיוחד לביונסה ושרה כאן, ביונסה פשוט הקדישה בית שלם לחלק קטן מהרצאה שצ'יממנדה העבירה בעבר על פמניזם כחלק מהשיחות של ארגון טד שנקראת "Why we should all be feminist":

We teach girls to shrink themselves, to make themselves smaller

We say to girls: "You can have ambition, but not too much

You should aim to be successful, but not too successful

Otherwise, you will threaten the man"

Because I am female, I am expected to aspire to marriage

I am expected to make my life choices always keeping in mind that marriage is most important

Now, marriage can be a source of joy and love and mutual support

But why do we teach girls to aspire to marriage and we don't teach boys the same?

We raise girls to see each other as competitors

Not for jobs or for accomplishments, which I think can be a good thing

But for the attention of men

We teach girls that they cannot be sexual beings in the way that boys are

Feminist: a person who believes in the social

Political, and economic equality of the sexes

 גם בקום דאון טו אס אפשר למצוא לאורך השיר ובסופו גוון די שונה של סימפול. כם הפעם מדובר בסימפול שלא קשור למוזיקה. מתוך נאום הזכיה של לנה ווקובסקי (במאית טרנסג'נדרית) בפרס לקמפיין זכויות אדם (היום אתם יכולים לראות את הלוגו שלהם כתמונת הפרופיל של להט"ב ישראלים ותמוכים נוספים בקהילה), הסימפול הפעם כמובן פחות חלק ארי מהשיר (כמו בשיר של ביוסנה שהסימפול הוא בית בשיר), אלא מפוזר לאורך השיר ומקבל משמעות גדולה יורת בסופו, אבל שותל לכל אורכו מסרים מניחי דעת כמו:

 “sometimes you’re trying to find yourself”, “step into the unknown”, “it’s about sexuality, about showing someone who you really are” , “you’re not alone” 

למרות שלא מדובר בדבר חדשני במיוחד, עדיין מדובר בדבר פחות שיגרתי שכן מייצג איום מסויים על הדרך הרגילה בה אנו פועלים או מצפים שהמציאות תפעל בה. הדרך ה"מקובלת" לסמפל, לההתנהג וכו'.

דבר מעניין נוסף שקרה בתחום השנה קרה עם הוצאת האלבום (המייגע למדי לטעמי) של דה נייף, שייקינג דה האביטואל (שם האלבום עצמו לקוח מהציטוט של מישל פוקו). דה נייף ביקשו מפלנינגטורוק (פמניסט/ית ידוע/ה ששינ/תה את השם שלו/ה לשם א-מיני על מנת לבטל לחלוטין את הרעיו ןשל מגדר בחייו/ה. כמו שאתם רואים השפה העברית מקשה עליה לכתוב את סיפרו החיים שלו/ה ולכן אפסיק כאן) לעשות רימיקס לאחד מהשירים באלבום החדש שלהם. זו התוצאה:

התוצאה היא למעשה שיר חדש מתוך הליריקה של החלק האחרון בשיר Full of Fire שנגעה במיוחד בפלנינג טו רוק. גם כאן נעשה אקט של יציאה משבלונה של כיצד לעשות יש לפנות לעבודת הרימיקס. פלנינג טו רוק ביטל/ה למעשה 8 דקות של השיר והחליט/ה להתמקד רק במה שהכי צרם ובכך יצר/ה ממנו שיר חדש שמדגיש לחלוטין את המסר.

2k13: אלבומי השנה

*אם אתם לוחצים על התמונה אתם כנראה צריכים משקפיים*

מפרסם את אלבומי השנה שלי בפורמט הרגיל מזה 4 שנים עכשיו (מזל טוב לי שכבר 4 שנים אני מתעסק בשיט הזה). שוב, סדר אלפבתי כי אני לא חכם מספיק כדי להגיד איזה מהם טוב יותר והבחירה נעשית על ידי רגש לחלוטין אז אולי יש כאן גם דברים שגרועים מבחינה אומנתית או וואטאבר. אני (בניגוד להתנהלות שלי ברב תחומי החיים האחרים) כמעט לא מתייחס לשום אספקט במוזיקה מלבד לכמה אני נהנה לשמוע אותה. אז בסך הכל מדובר ב50 האלבומים שהכי נהנתי מהם ובגלל זה אתם לא מוצאים כאן דברים כמו דאפט פאנק או דה נייף כי גם אם היו באלבומים שלהם רגעים מדהימים רוב הזמן הייתי ממש מיואש. כמו כן, אין בבחירה הבחנה בכלל ביון אלבום, איפי או מיקסטייפ. אבריט'ינג גואוס כמו תמיד.

אז בכלל כל מה שאמרתי קודם אין לי שום דבר חכם לרשום על האלבומים האלו ותאלצו פשוט לשמוע אותם במידה ולא עשיתם את זה עד עכשיו או פשוט להסכים/לא להסכים לגבי הדברים שכן נמצאים שם. פשוט תהנו.

באופן חסר תקדים, לראשונה ב4 השנים שאני עושה את זה: אפשר למצוא ברשימה גם להקה ישראלית! ועדת חריגים והאלבום המעולה שלהם!! לפני שאתם הולכים לשמוע כל דבר שלא יצא לכם לשמוע מהרשימה עדיין, תתנו עוד ההאזנה/האזנה ראשונה לאלבום של ועדת חריגים ובאמת שלא תצטערו על זה. האלבום ממש מדהים ואם הייתי צריך לבחור 10 אלבומים שהייתי לוקח מהרשימה הזו להמשך החיים אז העולם אבד מזמן ללא ספק ימשיך איתי עוד דרך ארוכה. כנראה כשאהיה רחוק יותר מהבית וארצה לשמוע עברית שוב. אני לא יכול לחשוב על דרך יפה יותר לשמוע עברית שוב.

(האלבום היה הפסקול שלי באוטובוס במסע לפולין והיה הדבר הכי ראוי ללוות את המסע הזה מנקודת מבט אישית*

הדור של נועה אבן ביוב

*כאן יש את הטקסט של נועה בשחור ואת ההערות הענייניות שלי על הטקסט באדום*

בהתחלה שהתלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה חברה אמרה לי: "רק עדיף שלא תקח את זה למקום אישי כי זה ישר מייצר אנטגוניזם נגדך ועדיף להיות ענייני ולהוכיח למה היא טועה". אבל לצערה של נועה אבן אני לקחתי את הפוסט שלה באופן די אישי והיא גם די מעצימה אנטגוניזם כלפי הדור שלי אז החלטתי שלא כזה אכפת לי בכלל. היא לא יכולה להסתובב חופשיה באינטרנט ולהכתים שם של דור שלם. סליחה. היא יכולה ועוד איך, והיא גם עשתה את זה.

נועה אבן ואני לא שייכים לאותה התרבות, וזאת למרות שאנחנו שומעים די הרבה מוזיקה משותפת, אוהבים חלק מאותם סרטים, ילדים מהמרכז ומהמעמד הבינוני גבוה, ואם זה לא הכל, גם בני אותו גיל. נועה אבן ואני לא שייכים לאותה התרבות כי נועה מעל זה, היא טובה יותר. סביר שאם היינו מכירים אישית היינו חברים טובים, אולי אפילו מאוד, אבל לצערי (ואולי גם לצערה) אני נאלץ שלא לאהוב אותה. ואני בטוח שהחיבה או חוסר החיבה שלי אליה די מעניין לה את התחת וזה לא משנה לי כי חוסר החיבה שלה אלי ואל החברים שלי מעצבן אותי ואם היא יכולה לכתוב על זה ושכל העולם יקרא, אז גם אני רוצה לכתוב על כמה שאני לא אוהב את נועה אבן וכל העולם יוכל לקרוא במידה ויחפץ בכך.

נועה היא ילדה בוגרת ומבוגרת והיא עובדת גם בשירותם של הבוגרים והמבוגרים. נתח השוק של עיתונים כמו בלייזר והארץ הוא מבוגר יחסית ונועה כנראה לא לקחה בחשבון שהיא מייצגת עבור המבוגרים את עולמם של כל התיכוניסטים והטינאייג'רים הישראלים באשר הם. והיא כמובן גם נקודת מבט אינטלקטואלי ומפוכחת ומודעת לעצמה שמכירה את הסקס פיסטולז, וודי אלן וטריינספוטינג ומבטלת את את קניה ווסט ומכתירה אותו כאמן לא לגיטימי, אז מה טוב בשביל המבוגרים. מצאו לעצמם נערת מחמד שיוכלו לצטט "הנה אפילו היא אומרת. אחת מתוכם". מה שהיא לא הבינה זה שכל האמנים האלו, וגם היא וגם אני חולקים משהו, ולא רק חמשתנו חולקים משהו- חמשתנו ועוד כל דור הביבים חולקים את זה: כולנו חלק מגישת ה"בפרצוף שלך". רק שאנשים כמו קניה ווסט, וודי אלן, סיד וישס ודני בויל באמת היו חלק מתרבות ה"בפרצוף שלכם" לנערים כמו נועה וכמוני זו לא חוכמה גדולה: לנו יש את האינטרנט ואת הרשתות החברתיות ושום פחד מאיבוד רלוונטיות. לכל אחד מאיתנו יש פרופיל בפייסבוק או כל שיט אחר ברשת חברתית שמאפשר לנו להגיד מה שאנחנו רוצים ולפרסם אותו כמה שאנחנו רוצים ולחשוב שאם מישהו השקיע זמן בלקרוא את מה שאנחנו חושבים אז אנחנו כנראה שווים משהו.

 אז נועה מצאה דרך לעקוף את זה: היא פשוט מפרסמת למבוגרים. הטקסטים שלה נערכים על ידי מבוגרים, מוערכים על ידי מבוגרים ונקראים בעיקר על ידי מבוגרים. וכשאת מדברת כמו המבוגרים כמה קשה כבר לזכות בהערכה ותשומת הלב שלהם? אז נועה ניצחת אותי, כל הכבוד! הפוסטים שלך יקבלו יותר צפיות ומין הסתם יותר אנשים יקראו אותם מאשר את הפוסט הזה או אפילו את הבלוג שלי אי פעם.

בהתחלה שקראתי את מה שכתבה ישר חשבתי לעצמי: "וואו, לאיזה אתר לפנות כדי שיפרסם את התגובה שלי אליה??" ואז נזכרתי שאני לא רוצה לקחת חלק במשחק המלוכלך שהיא משחקת ואם יש לי בלוג משל עצמי אני יכול להשתמש בו.

ונותר לי רק לבקש מהמבוגרים שקוראים כאן שלא לקחת את נועה אבן והטקסטים שלה כמייצגים או נכונים. למרות שנקודת המבט שלה נראית מודעת לעצמה ומפוכחת מדובר בכתיבה סובייקטיבית לחלוטין, ומהשתמע גם מדובר בסובייקט שלא מרוצה כל כך מהחיים שלו כרגע. או מרוצה יותר מידי, קשה להחליט.

לדעת נועה אבן החלק הגרוע ביותר בחיי החברה בתיכון זה התבניות שאנשים יוצקים את עצמם לתוכן. חשוב רק להבהיר שבתיכון אמיתי ולא בזה שמנקודת המבט של נועה אבן אין אימואים, אין אנשי רגאיי שלא התקלחו שבועיים ובטח ובטח שאין פאנקיסטים כי באמת עברו ארבעה עשורים מאז הסקס פיסטולז. נועה היחידה שנמצאת באיזושהי תבנית בראש שלה. נועה היא הקורבן הגדול ביותר של המדיה שאמרה לה שכך דברים נראים. היא קורבן כל כך גדול שהיא יצקה אנשים לתוך תבניות רק כדי להשאיר את עצמה מחוץ לזה. נועה יצרה את חוקי המשחק רק כדי לא לשחק בו והיא מסתכלת על אנשים לפי החוקים שיצרה ולפיהם גם שופטת אנשים. אימואים, אנשי רגאיי, פאנקיסטים "סחים"

אם לשפוט אותה באופן מהיר על פי פרופיל הפייסבוק (הדרך הנוחה והשטחית ביותר לשפוט אנשים בדור הביבים) שלה שכולל תמונת פרופיל אלמונית ותמונת קאבר שהן הספריה שלה באייטיונס שנועדה להפיץ לעולם כמה היא התקדמה תרבותית ביחס לשאר בני גילה או סקרינשוטים מסרטים כמו סנואוטאון, איגבי גואוס דאון וגוסט וורלד (כן אני שומע ביונסה וקניה ווסט ועדיין מכיר את כל הסרטים ההו-כה אלטרנטיבים שלך) ברור שמדובר בילדה שהגיבורים שלה הם גם הנערים הסרדונים והציניקנים או האלטרנטיבים האנדרדוגיים שמתעלים על הדור שלהם או חושפים בו איזשהו פגם. נועה אבן היא הילדה שבטוחה שאם כולם היו כמוה העולם היה טוב יותר ובו בזמן רוצה להשאר האדם החד-פעמי והמיוחד שהיא בטוחה שהיא. היא רוצה להשאר במקום המרוחק והנוח שלה כילדה אלטרנטיבית שיודעת את האמת ומעדיפה להשאיר אותה לעצמה. שלא תענה למישהו מאיזה סרט תמונת הקאבר שלה כי לא מגיע לו לדעת. שלא תשים בתמונת הפרופיל שלה חלילה את הפנים שלה כי ברור לה שפרופילי הפייסבוק לא מייצגים אישיות מורכבת כל כך בצורה טובה אז למה שישפטו אותה על פי המראה החיצוני? אז הנה הצלחת, שפטתי אותך על פי הטעם האליטיסטי שלך בסרטים והלייק שעשית לוייס. ובגלל שאני לא אחד מהמבוגרים הנפעמים מיכולות הכתיבה שלך ונקודת המבט הצינית שלך אני גם יכול להיד שכל התדמית הזו הי אדי בולשיט אחד גדול.

נועה אבן מבטלת כל דבר שהוא לא היא בתכלית. אנשים שמתעסקים בספורט לא אולימפי טיפשים לדעהת, להתעסק בספורט קבוצת זה מטומטם לדעתה, קניה ווסט לא לגיטימי לדעתה. דנה ספקטור שכל שבוע כותבת טור מרגשות אשם ונחיתות מפגרת לדעתה (היי נועה, תגידי לי מה את העושה כל שבוע? יוצרת טור עם 500 מילים על מה שכולם חוץ ממך מפגרים ומגעילים ומזיעים וסחים????).  איתמר הנדלמן סמית' פוץ נפוח ונרקיסיסט לדעתה. טייםאאוט הוא לא מגזין שבועי רלוונטי לדעתה כי הוא לוקח 3/4 ממחיר הפרינט שלו על גרסאת הווב שלו (היוש? כותבת בבלוג באתר של הארץ לא??? כן.). אנשים שלא אוהבים דוקו לדעתה אין להם לב. היא בעיקר שונאת ומפיצה שנאה, אף לא מילה טובה אחת על שום דבר חוץ ממנה ומתחביביה. אני יכול להמשיך ולמנות את רשימת העלבונות והקבוצות שהיא מכלילה ומבטלת אבל די מפחד שטוקבקיסטים כמו "מודרניסט" ו"שי" יבואו לרדוף אותי גם פה בבלוג.

נועה אבן רושמת באחד הטורים שלה  בבלוג הארץ (כמו שחברה שלי תהתה: למה אין לך פשוט ישראבלוג או בלוגר או וורדפרס? בלוג בהארץ זה כמו בלוג בישראבלוג רק שאת יכולה לנכס לעצמך יותר חשיבות עצמית) על ספוטיפיי ("""פייסבוק ללא סחים"""):"סחי ופופי בטירוף ולא ממש נעים לי להודות שהוא ממש נפלא" הרי למה שיהיה לה, לגברת הנעלה תרבותית, נעים להודות שהיא אוהבת משהו שגם קהל נרחב יכול לאהוב? חס וחלילה גם שתאהב משהו עם קריצה  כלשהי לפופולריות שלא יחשבו שהיא אחת מכולנו בסך הכל.

העולם מתקדם גם טכנולוגית וגם אידיאולוגית על ידי אנשים צעירים, דור חדש. המתח הזה שבין המבוגרים שאומרים לנו כמה אנחנו מפגרים ומשוגעים ולא יצא מאיתנו כלום לעומת האדיאליים והרעיונות החדשים שאנחנו מביאים איתנו. ברגע שנועה לא הצליחה להתחבר לדור שלנו כי הוא כרגע די נטול אמירה היא פשוט פנתה לצד החזק יותר, הדכאני, השולט. מבחינתי היא בסה"כ פשוט עברה לצד אפל. היא עברה לצד שמנסה להשאיר את העולם כמו שהוא, הצד השמרני שמתעקש לא להבין או להכפיש את הצעירים. הצד שאין לו אמונה ביכולות של הצעירים. זה שבטוח שהוא יודע טוב יותר. ובכך היא משרתת תפיסת עולם קונסרבטית וחשוכה שמשאירה את העולם בדיוק בנקודה שבה ההורים שלנו קיבלו אותו וכולנו יודעים שזה נוקדת שפל מבחינה מוסרית. אני לא יודע מה הדעות שלה ויכול להיות שהן דומות או שונות משלי (קרוב לודאי שדומות יותר מאשר שונות) הרעיון הוא שלדעתה זו האמת והיא לא טורחת אפילו לשנייה לפנות אל הנוער ולנסות "לתקן" אותו לפי אמות המידה שלה. היא פשוט פונה אל המבוגרים ומראה להם כמה שהיא מבינה, כמה שהיא רואה את "האמת" שמאחורי השקר של החיים שלנו, התיכוניסטים. שהיא רואה את חזות הכל.

אם משהו בדור שלך מציק לך תפני לדור שלך, אל תלכלכי עליו מאחורי הגב כדי לקבל את החיזוק היומי שלך ממבוגרים. אם משהו מפריע לך תפעלי כדי לשנות. חושבת שאת לא יכולה לשנות? טוב אז כל מה שנותר לך זה להתבכיין כמו שאת עושה בלאו הכי ואז את לא יותר טובה מאף אחד מאיתנו. אז הנה נועה, היית מאמינה? ילד בגילך (קצת יותר גדול) יושב במחשב ממש כמוך, שומע קניה ווסט ברקע, לובש בגדים מכל חנות פלוץ שתרצי ועדיין הפלא ופלא מבין את כל הרפרנסים שלך, מבקר את ההתנהלות שלך ולא מתפעל בכלל מיכולות הכתיבה והביקורת שלך כי אני לא אחד מהמבוגרים הנפעמים האלו שלא מבינים מזה שכל הדברים האלו זמינים לנו לחלוטין בגלל האינטרנט. אז זה כבר לא כזה מדהים לראות טריינספוטינג או לשמוע סקס פיסטולס בגיל 15. זה לא כזה מדהים לכתוב בלוג על כמה שכולם לא ואת כן, כשאת בת 15 ועם בלוג. 

הנה שיר מהמיקסטייפ החדש (והמאוד מעולה, לאנשים שעדיין באים לכאן בשביל תרבות. אם יש כאלו בכלל) של טינשי שנועה אבן בטח שונאת כי זה אראנדבי סחי ונפוץ, ואני מקדיש לה כמה בתים ממנו:

.Fuck your opinion

,I don't need your approval baby

You should keep it personal

.you ain't doing shit  ???

And I really can't believe the audacity

Don't you play with me

Damn, 'fuck you think I am? careful what you say

Cuz you gone regret the day you ran ? by

You talkin' bout some shit you never get to do

Trynna get me on some stunna shit, I'll stunt on you

Trynna get me on some stunna shit, I'll stunt on you

Stunt on you

I ain't that bitch

הוויזואלי הוא פורנוגרפי

LAMPGOD++**Ł_RD//$M$=**$$EXT8PE

אני נולדתי בסוף שנת 1995, ממש עוד מעט יום הולדת 18 שלי, חוגג חוקיות והכל- פאק דאט שיט. ההבדל היחיד בין גיל 17 ל18 זה שאסור לי לקנות אלכוהול וגם את זה הצלחתי לעשות לפני אז כמה זה באמת משנה כבר. ואני בכל זאת מספר את זה כי אני בן 18 בערך מאז שאני בן 11. אמנם בגיל 11 לא היו מוכרים לי אלכוהול אם הייתי נכנס לקיוסק אבל האינטרנט תמיד האמין לי שאני בן 18. הזהות הוירטואלית שלי תמיד הייתה מבוגרת יותר. להרבה מהדברים שיהיו כאן אגב אין לי גישה דרך חשבון הגוגל המיידי שלי כי כמו שאמרתי אני עוד לא בן 18 באופן רשמי.

(גילוי נאות, אני לא צורך פורנו ואני די בטוח שמדובר בתעשייה דכאנית ומגעילה ובכל זאת קשה לי שלא להכיל אותה כפרקטיקה לגיטימית בתרבות שלנו כרגע בערך כמו שקשה לי לא להכיל סיגריות ( שגם אותן אני לא צורך).)

אם נלך שניה אחורה את המפגש הראשון שלי עם פורנו חוויתי בגיל 7 בטעות לגמרי: חזרתי הביתה מבית הספר והיו לי אוסף קליפים של דרגון בול זי שהייתי רואה כל יום כל היום בין הפעמים ששיחקתי פוקימון בגייםבוי אבל היום הזה היה שונה, יום אחד הופיע קובץ וידאו חדש בתיקייה שלי בהתחלה חשבתי לעצמי "מה סרטון חדש ששכחתי שהורדתי!?!?!@$#$" אבל לחיצה כפולה על העכבר הביאה אותי למפח נפש גדול במיוחד שלאחרי שנים השלמתי איתו שהכרתי את האאוטדור/אורג'י. את המקור של הסרטון לא היה קשה לזהות למען האמת: אחי הגדול (אז בן 17) שמר בטעות את הסרטון בתקייה האחרונה שנשמר בה קובץ, התיקייה שלי, אליה הייתי מוריד בעיקר תמונות וסרטוני אנימה. סקרנות מטופשות הובילה אותי לתיקייה שבא אחי רצה לשמור את הסרטון אם לא היה מתבלבל והדירקטורי לפניכם: דסקטופ>ביתספר>ספרות>עבודה>111>222>3333>*מלא פורנו*. ולמרות שהמקרה היה טראומתי באופן אישי בגלל חוסר הציפייה לדבר הכה ויזואלי שהכה בי, העולם הזה לא היה זר לחלוטין לילדים בשכבה שלי ילד נוספים בכיתה ב' השתעשעו בלפתוח אתרי פורנו במעבדת מחשבים כשהמורה לא מסתכלת.בכיתה ג' לקחת את הספר על החינוך מיני בשיעורי מדעים מתחת לשולחן ולצחוק. בכיתה ד' כבר היינו צוחקים על בנות שרמוטות ומפגרות שלא מבינות באיך באים לעולם ורושמות למעריב לנוער שהן בהריון מסקס יבש.

את הסיפור האישי שלי ביחס לפורנוגרפיה רק כדי להבהיר  משהו גדול יותר שהוא כנראה בכל מקרה ברור לכולם: הקהל שניגש היום לכל טקסט תרבותי (בעיקר קולנע) בין אם אלו המבוגרים המנוסים מינית וגם אם אלו הנערים המתוסכלים והבתולים, וגם כל דבר שבינהם כמובן כבר מורגל לפורנוגרפיה לחלוטין. הוא למעשה כל כך מורגל לפורנוגרפיה שהגבול בשנים האחרונות בין פורונו לקולנע די הטשטש.


Nymphomaniac Official Trailer

אני לא גאון בכל מה שקשור לביקורת תרבות ותיאוריה ביקורתית באופן כללי. אני מניח שניתן ליחס את העניין הזה גם לכמה שאנחנו חשופים ברשתות החברתיות באופן מנוכר, אולי גם פשוט להתחזקות הקפיטליזם המאוחר והאדיפלי, כנראה גם לרצונות והחשקים המרוסנים שלנו כחברה פוסט מודרנית שמבוססת כולה על שקר הכסף, על העתקים שאין להם מקור ותחליפים בדויים שמתעלים על המקור שלהם. מציאות היפריאלית שפועלת על האקסטזה של הקומוניקציה. האקזסטזה הזו כמו שאמר בודריאר מפקיעה את האדם מעצמו ומחברת אותו לזרם אקסטטי של דימויים. הדיאלקטיקה מפנה את מקומה והעולם נע אל המחוזות הקיצוניים שעניינם בעיקר בהסלמה ואינטנסיביות חסר גבולות שחותרת בהתמדה אל מחוזות נשגבים של הלא-ידוע, הפרברטי.

לא יצא לי לראות את כחול הוא הצבע החם ביותר וגם לא יצא לי לשמוע על הסרט בכלל עד שהדיבור על סצינת הסקס הלבי בו די הציף את הפידים השונים שלי במגוון הרשתות החברתיות. אני גם לא מכיר את העלילה כל כך, ואני די בטחו שאצפה בו פשוט בגלל שהביקורות עליו די מדהימות, אבל לפני הכל אני מכיר את הסרט רק בגלל שיש בו סצינת סקס לסבית ונכון לעכשיו זה גם רוב מה שאני יודע עליו אותו דבר קרה גם עם הטריילר לסרט החדש של לארס פון טרייר, שהופץ בעיקר בזכות איכות הנוט סייף פור וורק שלו. ועוד סרטון שרץ באופן די ויראלי ברשת הוא כמובן הסרטון על ההפרשים הדי קטנים בין HBO לפורנו כנקודת השקה של יפה ומכוער, נקי ומלוכלך, מגונה ובזוי. כאנקדוטה איזוטרית ולוקאלית, דיון דומה התפתח גם על הפרסומת הסמי-פורנוגרפית של עיתון הארץ.

העיסוק של הקולנוע בסקס ובהתמכרות לסקס עלה באופן משמעותי (אין לי לצערי סטטיסטיקות ואני גם לא באמת חוקר דגול אבל אני בטוח שתוכלו למצוא), תדירות הופעת סצינות סקס בקולנע ובטלוויזיה עולה, ואם אתה נמצאים אם ההורים שלכם בחדר הסיכוי לפגוש את אחת מהן עולה גם כן. התופעה נהיית מעניינת שהעיסוק לא נגמר רק בסקס או בסצינת סקס אקסטטית, אלא דווקא שהתחילה סוג של סלף-רפלקסיביות מדובר רק בסוג של סלף רפלקסיביות בגלל היחסים הלא ברורים שבין תעשיית הקולנע ותעשיית הפורנו. מה שברור הוא שברגע שהקולנע מתחיל לדבר על תעשיית הפורנו באופן ישיר מתחיל ה מגמה של ניסיון הגדרה הבעיה, במידה ויש כזו, ניסיון של החלמה במידה ומדובר במחלה. הסרטים על תעשיית הפורנו לא הגיעו רק עכשיו, אפילו אני, צעיר בשנים מכיר את בוגי נייטס של פול תומאס אנדרסון. אבל כשהקולנע מתחיל להתעסק בדברים באופן ישיר ויותר רחב היקף מדובר בניסיון לייצר דיון מחודש על נושא מסויים.

שני הסרטים האלו ממתעסקי בכוכבות פורנו. על צ'רי מתעסק באחת בדויה ולאבלייס מתעסק באחת אמיתית. כל כך אמיתית שהיא הצליחה כבר בשנות ה70 לטשטש את הגבול שבין איך שאנו צורכים קולנע ואיך שאנו צורכים פורנו. לאבלייס מגולל את סיפורה של לינדה בורמן, שהתפרסמה בעיקר בשם לינדה לאבלייס כשחקנית הראשית בגרון עמוק, סרט הפורנו משנת 1972 הוא המשפיע ביותר בכל הזמנים שכנראה גם קבע פחות או יותר איך פורנו נראה עד היום ששם הסרט הופך למטבע לשון. סלבריטאים ואנשי קולנע כמו: סקורסזה, בריאן דה פלמה, ג'ק ניקולסון וג'וני קארסון מצטרפים לאנשי המעמד הבינוני-גבוה ומגיעים לראות את הסרט בבתי הקולנע כאשר הסרט מופץ באופן המוני בתיאטראות ברחבי ארצות הברית ובאופן קצת פחות המוני גם בשאר העולם. הסרט ידוע בעיקר כאחד מסרטי הפורנו הראשונים שמכילים התפתחות דרמטית של הדמויות, עלילה נראטיבית והפקה רצינית. ההפקה מיוחסת ללו פרי (לואי פריאנו) איש מאפיה די מפוקפק וחושפת רובד נוסף על הקשר שבין פשע לתעשיית הפורנו. פשוט הפעם מדובר בפשע מאורגן

כל אלו טובים ויפים ומעניינים אבל מתעסקים בעיקר בפזילה של הקולנע אל הפורנו. הפזילה של הנורמלי לפרברטי, אבל בנקודה אחת הפרברטי חדר אל תוך ה הנורמלי והנקודה הזו לא מספיק בדיון. כנראה כי היא קצת פחות חשובה אבל היא גם מאוד מעניינת. בשנים האחרונות קיים ניסיון של שחקני פורנו לעבור לתעשיית הקולנע. הסיפור הידוע ביורת שנקשר בניסונות האלה הווא הסיפור של סשה גריי, שחקנ ית פורנו מפורסמת וזוכרת פרסים שבשנת 2009 השתתפה בסרטו של הבמאי הפופולרי-ניסיוני סטיבן סודברג The Girlfriend Experience בו היא משחקת משהו שלא כל כך רחוק מהמציאות שלה באותה תקופה, בעוד במציאות שחקניות פורנו החליפו את מערכת היחסים שהיה לגברים עם הנשים שלהן (או אי מערכת היחסים) בסרט גריי משחקת מישהי אשר מציעה לאנשים את "חוויות החברה" וגם עושה מזה כסף די טוב (בהקשר הזה גם מעניין לראות את Alps של הבמאי היווני גיורגוס לנטימוס וHoly Motors של הבמאי הצרפתי לאו קאראקס. שלושתם מדברים על אנשים ששהעבודה  שלהם היא לנדוד בין זהויות בשביל אנשים אחרים).
מקרה נוסף מעניין הוא דווקא של שחקן הפורנו ג'יימס דין שלוהק לאחרונה לשחק לצד לינדזי לוהן בסרט הגרוע להפליא של פול שרדר The Canyons.

****************************************
כאן פחות או יותר נגמרו לי הדברים להגיד. חשוב לציין (באופן די פאסיבי אגרסיבי) שאני לא רוצה להיות פוריטני במיוחד, ואם רצונכם הוא לראות פורנו לכו ועשו זאת אבל אני באמת ממש מעדיף שלא תעשו את זה כי זה לא כזה קול כלפי נשים ולפעמים גם גברים שמנוצלות ומנוצלים בתעשייה שמשטיחה את אחד מהאספקטים החשובים ביותר בחוויה האנושית. חוץ מזה אני גם מקווה שזה באמת קורה רק בזמן האחרון ולא שנים, כי יש מצב שזה ככה פשוט מאז שהתחלתי ללמוד קולנוע ולהתעניין קצת אבל יש מצב שזה תמיד היה קיים ואני פשוט לא הייתי שם כשהעץ נפל ועכשיו שאני ביער אני די עף על עצמי שאני מהיחידים שראו את זה ובעצם אני די לייטבלומר מפגר.
הנה עוד כל מיני טריילרים לסרטים שמתעסקי בנושא שיצאו בזמן האחרון:

וזה באמת ממשיך יותר מידי ואם אשים את הכל הדפדפן שלכם לא יעמוד בכמות האמבדים

מיי בלאדי ט"ו באב

הבלוג כבר נראה יותר כמו טאמבלר נכה ומסורבל מאשר בלוג וזה הולך להמשיך ככה אם לומר את האמת. בכל אופן יצאו החודש שני אלבומי שוגייז ממש מדהימים, אחד מהארץ ואחד מארה"ב בטח יצאו עוד ואני בכלל לא יודע כי זה לא בקטע שלי בדרך כלל אבל כשזה טוב זה טוב ולא באמת כזה אכפת לי מהשם של הז'אנר כי אני ילד גדול עכשיו.
mood rings- vpi harmony

ועדת חריגים- העולם אבד מזמן

אתם גם יכולים לשמוע את כל העולם אבד מזמן, וגם לראות את ועדת חריגים באינדי סיטי ירושליים עושים את קצף על המים שזה השיר האהוב עליו מהאלבום!!!


כל זה קשור באופן מקרי לחלוטין לעובדה שאלוהי השוגייז מיי בלאדי ולנטיין הוציאו אלבום חדש בתחילת השנה

סלאטווייב

כשפופ הופך לשרמוטה של מישהו. עוד סאבג'אנר שנגמר בווייב. אני לא בטוח שזה מה שסיילם רצו שיקרה עם המוזיקה שלהם. או שזה בדיוק מה שהם רצו

החיים כשמועה: הייפ וויליאמס/דין בלאנט/אינגה קופלנד

האמת היא שמעולם לא היה קל לעקוב אחריהם. מלכתחיל אינגה קופלנג ודין בלאנט בחרו שם שמקשה את החיפוש אחריהם. החומרים שלהם היו נזילים ונפוצים בעיקר בפינות ממש חשוכות באינטרנט. לא הרבה ידוע על הטבע האמיתי של השניים- אפילו לא אם מדובר בשמות האמיתיים שלהם. לטענתם יש חברה נוספת, פחות מוזיקלית -יותר יועצת אומנותית- דנה גלאס שהיא זו שאחראית באמת על הפרוייקט.  כל כך הרבה נכתב על האופי החמקמק והמעורפל שלהם, אבל נראה לי שכדאי לבחון שוב מה קרה להייפ וויליאמס  ואיך הם מנסים לסמן לנו את הסוף. את מהלך המוזיקלי שלהם אפשר לשרטט גם ביחס לשינויים בדימויים הויזואלי ש הם שמתמשים בהם, השינויים האסתטיים. מלו-פיי אפוף בעשן ווייד וסאמפל-בייסד לתמנות היי דפינישן וסאונד הי-הטס ב320 kpbs וגם את ההתקדמות שלהם בהיררכיית הלייבלים: מהסלף ריליסד ועד להייפרדאב וכל הדרך בחזרה.

שלב ראשון: הייפ וויליאמס המחתרתיים לחלוטין (2009)

שלב שני: הייפ וויליאמס בלייבל מחתרתי (תחילת 2011)

שלב שלישי: הייפ וויליאמס בלייבל מוערך (סוף 2011)

שלב רביעי: הסוף של הייפ וויליאמס- דה אטטיוד ארה (2012)
באפריל 2012 יצא מיקסטייפ של עבודות שלא יצאו בצורה רשמית או כדמו של עבודות ישנות של הייפ וויליאמס להורדה בחינם. מאז הלינק ירד אבל הבחירה התמוהה שלהם לשחרר לפתע אוסף כבר התחילה לחשוף את ההתפררות של הייפ וויליאמס כמו שהכרנו אותם.

שלב חמישי: הסוף של הייפ ווליאמס>דין בלאנט ואינגה קופלנד עדיין בהייפרדאב (2012)

בערך עכשיו מתחילים לצוץ טראקים של קופלנד ושל בלאנט בנפרד, בהתחלה כל אחד מהם פיצ'רינג בלאנט/קופלנד. אבל כאן בערך מתחילה התקופה הנפרדת שלהם.

שלב שישי+שביעי: דין בלאנט ואינגה קופלנד (2012-ממשיך)

דין בלאנט

אינגה קופלנד

הראבק עם דודו אהרון #1

קריאה בין שורות התירגום של הרווק עם דודו אהרון

הסו-ריאליזם של כריס לאופמן: אובר-אנלייזינג של ווייז בלוד

אתמול יצא האלבום החדש של ווייס בלוד, Id, והוא הוא הולך להיות אחד מאלבומים השנה שלי פור שור. אני לא בטוח אם אני מגזים שאני אומר שאני אוהב אותו יותר מייזס של קניה, כי בכל זאת ייזס הוא אינסטנט קלאסיק אבל יש משהו דומה בין ייזס לאיידי, בכל אופן נקודת הדמיון בין השניים היא מהמוזרות ביותר שיש כי היא גם נקודת השוני. הדברים שכריס לאופמן וקניה במידה מסויימת זהים: מערכות יחסים, תרבות צריכה, פחדים. אבל בעוד שקניה בייזס שר עליהם בבוז הגישה של לאופמן נעה בין פאסיבית לחלוטין בקשר לדברים האלו ובין מעודדת. ההבדל הגדול ביותר בין שני האלבומים הוא כנראה בהפקה הדארק-פיולד אינדסטריאל דטריוט סאונד של קניה מול האופטימיות הלופית לחלוטין של לאופמן.
האלבום בנוי בצורה עדינה ומחושבת שמעבירה אותנו דרך דרכי ההתבגרות של לאופמן על החרדות שלו (לקח לו שנתיים להוציא את האלבום לאחר שדווקא זכה להרבה הצלחה) עד להווה. הפוסט לעומת זאת יהיה בנוי בצורה מפגרת, לא קוהרנטית ועם נושא מעורפל שמזגזג בין קריאה מעייפת באלבום החדש של ווייז בלוד ובדיקה של לאופמן מול קניה בלי שום קשר מיוחד בין השני החלקים.

כדי להבין לחלוטין על מה אני מדבר -כי לעיתים קרובות זה קשה, אני מצטער- אני רוצה להבדיל בין הסוריאליזם (Surrealism) שבהפקה של לאופמן והסו-ריאליזם (So-Realism) הלירי והארגוני. הכתיבה המבודחת שלו צמודה למציאות בצורה קיצונית, גם כשהיא מתארת מציאות מוגזמת לחלוטין. הוא כנה באופן מיוחד ומשתמש בהומור ובהגזמות האלו כדי להעביר את הרגשות שהוא רוצה וזה מצליח בצורה מעולה.
השיר הראשון לדוגמה, אלארם (פליי למעלה) הוא כנראה השיר הכי פחות אופטימי באלבום ובאופן מובהק לחלוטין מדבר על חרדה מאינטימיות וחדירה לאיזור האינטימי

I can't think

Somone is sitting right in front of me

I need my personal space

 גם מבחינת הפקה הוא השיר הכי פחות אופטימי הוא מתחיל בזמזום המוני וזורק אותך באופן אינטואיטיבי לחרדה החברתית. ההשפעה הג'אזית והסקסופון הצ'יזי נתקעים בראש לגמרי ולא מניחים לך כמו החרדה. לא נראה לי שמדובר בצירוף מקרים שהשיר הכי פחות אופטימי הוא הרצועה הפותחת ויותר מזה לא נראה לי שזה מקרי שקוראים לו אלארם, זה לגמרי הווייק אפ קול של לאופמן.

הריקוד הראוי היחיד לקטע הסקסופון הצ'יזי באלארם

AM 1020 הוא לגמרי השלב הבא, אני לא ארחיב יותר מידי מלבד זה שלאופמן מדבר כאן על זה שהוא מוכן לדבר עם אנשים על נושאים שעל סדר היום ולהניח את השכל שלו בצד, שהוא מרגיש שהוא דווקא צריך חֶברה פתאום. מוזיקלית השיר נשמע כמו טראק של אנימל קולקטיב (לא מפתיע לאור העובדה שלאופמן עבד עם ניקולס ורנס, שהיה אחד מאנשי המפתח בהצלחה של הסאונד של סטרוברי ג'אם) מה שמוסיף להרגשה הביזארית שגם לאופמן חווה פתאום אחרי תקופה מסויימת שהיה לבד.

ראט הוא לגמרי הטרנינג פוינט של לאופמן. העכבר הוא הפחד האולטימטיבי, הוא מצטייר כמפחיד יותר ממה שהוא (He's got a litle eye patch and an iron fist) הוא מטריד (I can hear him in the wall always crackinf his whip), הוא גרם ללאופמן לברוח מהמציאות (Last days i spent far away/ I run the risk of getting sawed if i show my face) הוא גם רודף אותו בלילה כמובן וכו' וכו'. דה פוינט איז שזה מה שקורה בסוף

Now It's just me and him and that's what i really want

It's time that i took a stand cause I'm in under attack

I'm going in for the kill- I'm not sure that I'll be back

מכאן דברים רק משתפרים בשביל לאופמן. רוטין ריאליטי (הפרסונל פייבוריט שלי) הוא הפיל-גוד סונג של לאופמן. השימוש של לאופמן במטאפטורות פשוטות יחסית הופך אותו לאחד מהמוזיקאים העצמאיים היחידים שלא מנסים לזיין את השכל יותר מידי והופכים את השירים שלהם ליותר סטרייט פורוורד, זה לא ממש מתחכם ולא ממש מטומטם. עכבר כפחד האולטימטיבי ומכון כושר כדרך להתגבר על חרדה ובעיות דימוי עצמי. רוטין ריאלטי משתמש במטאפורה הזו באופן מעול ומלא הומור. הרוטינה היא כנראה הזמנים שהוא הולך למכון והוא נעלם למחשבות נרקסיסטיות תוך כדי התיאור: בהתחלה הוא הלך פעמיים בשבוע, עכשיו שלוש פעמים ביום, הוא התחיל לעבוד בשביל הגוף שהוא רוצה, עכשיו יש לו תחושת גאווה שלא הייתה לו קודם, כשהוא עובד על הגוף שלו הוא זה שבשליטה. אבל אין לו הרבה מה לעשות עם הגוף החדש שלו, זה מבובז, אנד מאן איטז א קריים. הנה מה שכן הצלחתי להוציא מהשיר בכל אופן.

עכשיו אני מבקש לעזוב קצת את האלבום שעבר ניתוח מזעזע ואני רוצה לקפוץ רגע באלבום ומהאלבום ולחזור רגע לקניה ווסט. טארגט, הרצועה החמישית בID היא שיר הלל לחנויות טארגט. השיר הכי פופ-סאונדינג והכי אנרגטי באלבום הוא שיר הלל לתרבות הצריכה ההמונית. כל דבר בשיר הזה הוא ההפך המוחלט מניו סלייבס. לאופן הוא סוואלואר לפי קנייה ווסט, אבל לאופמן לחלוטין מודע לעצמו: But there's a certain  kinf of comfort from buying uo all the things.  קניה לא סתם משווה את עצמו לאלוהים ולישו באלבום החדש, הגישה הסוריאליסטית-טרנסצדנטית שלו מאפשרת לו לראות דברים מלמעלה ולהבין שאנחנו די דפוקים אבל לאופמן מגיע בגישה סו-ריאליסטית לגמרי- אלו שני הצדדים של מודעות עצמית גבוהה. הדיסוננס המעניין כאן הוא דווקא ההבדל הסוציו-אקנומי בין השניים ומכאן היחס שלהם לתרבות הצריכה: קניה יכול לקנות הכל ומבין שזו טעות ולעומת זאת לאופמן מבזבז את מעט הכסף שיש לו על קראפ מייד אין צ'יינה שמוכרים במגה-מרקטים.

זיון השכל האחרון מחזיר אותי אחורה בדיסקוגרפיה של ווייז בלוד לאחד מהשירים האהובים עלי שלו וגם לאחד מהשירים האהובים עלי באלבום הדש של קניה. עוד פעם, שניהם מדברים על פסאט-ריליישנשיפס אבל כל אחד עושה את זה בצורה כל כך שונה.
אני חושב שכל דבר בפוסט הזה נראה אקראי לחלוטין ובטח אתם אומרים לעצמכם שהיה אפשר לשעות את ההשוואות האלו לכל דבר כי הרבה אמנים עושים את אותם הדברים בגישות שונות. וזה נכון, אבל כל פוסט בבלוג הזה עד עכשיו יכל להיות כזה, אז זה לא באמת משנה עכשיו...

winter detox

אנשים שלא הבינו את המשמעות של תחילת הקיץ/חיים בחורף נצחי

שני שירים שקוראים להם sun

אני מניח שבסופו של דבר כדאי לציין שהמבנה של השירים דומה באופן מפגר למחזור החיים של כוכבים, אבל אפשר לייחס את המבנה הזה להרבה רצועות מועדונים מלבד אולי דאבסטפ ורילייטד שנבנים עד לדרופ ואז הם פשוט מרגיזים.

התחלה>בנייה>התחממות>שיא>בלאגן>תפקות הדרגתית מהיסודות

*לשירים קוראים שמש אבל הם לא לתקלוט הקיץ שלכם, אלא לתקלוט החורף

יו וויל נוט

ב20 בנובמבר 2012 יצא אחד מהסינגלים הכי גרועים בעולם. והגרוע מהכל, זה שאחריו הייתה כרוניקה עוד יותר מעפנה של התרחשויות.

סקרים אנד שאוט של וויל.איי.אם הוא הסינגל הנואש ביותר שיצא אי פעם. הסינגל שעשה הכל כדי שיזכרו אותו, והסינגל שעשה הכל כדי שתאהבו אותו. הסינגל שעשה השטחה לכל 20 שנות הפעילות (המקבילות- 1992-2012) של בריטני ווויל.איי.אם לחלוטין על מנת למכור לכם אותו. זה נראה ככה פחות או יותר:

• לייזי ג'יי, שאחראי על ההפקה האנמית והמשעממת בשיר. משום מה הם חשבו שלחקת את מי שהפיק 212 של אזיליה באנקס יהפוך אותם ללהיט.
• סימפול של הפרייז הידוע לשמצה "איטס בריטני ביטצ'" מגימה מור של בריטני מ2007, ביטוי שהפך לאהוד במיוחד בקרב ההומוסקסואלית באופן די סטריאוטיפי.
•  הסינגל כמובן לא שייך לשום אלבום או מקושר לשום אוסף שאף אחד מהאמנים שאמונים עליו עומד להוציא בזמן הקרוב, ככה שמן הסתם כל המטרה הייתה להרוויח כסף על ניו אירס איב: הסינגל יצא ב20 בנובמבר- חודש ו11 ימים לפני חגיגות ניו אירס איב. מספיק מאוחר בשנת 2012 כדי להכנס לכל תקלוט בעולם המערבי ומוקדם מספיק לפני ניו אירס איב כדי שנספיק ללמוד את הליריקה שלו, אם בכלל יש מה ללמוד. כתבה שפורסמה בכלכליסט לפני כמה ימים הוכיחה את הצלחתו של הסינגל בקרב ה"קהל הנכון": "רגע השיא מגיע כשמהרמקולים נשמעים הצלילים הראשונים של "Scream and Shout" של בריטני ספירס וויל איי אם. כולם יודעים את כל המילים, וצורחים אותן בהתלהבות.".
• בהמשך ישיר, הליריקה הסמלית ללהיטי מועדונים. רוויה בעיקר במילים: scream, and, Shout, drink, more, dancefloor, blub, boys, oh we oh, rock'n'roll, party. רוק אנד ורל היא בכל אופן כנראה המילה המבזה ביותר בכל קלאב באנגר כזה. המילה שאיבדה כל קשר ללמשמעות המקורית שלה.
• קליפ גרועה ומחופף  שמשתמש בסמלים תרבותיים מובהקים כדי ליצור רגשות כלשהם (?????)- אשה מזורה עם גרזן ונעלי לבוטאן שמפוצצת כדור דיסקו מוזהב. שלל מוצרי אפל מחוברים לפיצ'רים שהופכים אותם לאנלוגים, עוד כדורי דיסקו מוזהבים שעולים באש. באופן כללי וויז חאליפה מתאר את הקליפ הזה באופן הרבה יותר מוצלח.
• אוטו-טיון שהפך להיות חברו הטוב ביותר של זמר הפופ
• זה בכלל הקול של בריטני?
• ולפני חמישה ימים זה יצא:

ומאז אני רק בוכה ):

מעל הכל עושה רושם שממש הלך להם