טוב הכנתי את הפוסט הזה די מהר כי אין לי זמן באמת וגם כי אני קצת מפחד שב21 באמת הכל כאן נגמר. מצד שני, הכנתי לכם רשימה של 40 אלבומים שממש ממש אהבתי השנה ושכדאי לכם לשמוע. ואם לא תשמעו זה ממש נורא כי זה יהיה סוף העולם. אני ממש גרוע בלזכור דברים וגם בפורמט שאני מכין רשימות לדברים כאלו יש מקום תמיד רק ל40 וזה די רע אבל אני די עצלן אז שום דבר לא ישתנה ובטח שכחתי מלא דברים ממש טובים וזכרתי רק דברים שיצאו בזמן האחרון. ולמרות זאת ברשימה יש לפחות 40 דברים מדהימים שאם לא שמעתם אז ממש פספסתם!
אם תלחצו על התמונה הכל יגדל ותבינו הכל (כנראה גם את משמעות החיים)
אוטרה נה וו, אינק. והאו טו דרס וול הם שלושת הפרוייקטים הבולטים בעיקר בגלל שהם מוצלחים בקטע אחר. קשה בדיוק לשים את האצבע על איפה כל אחד מהם נפרד מהשני כי הם חופפים במקומות שונים כל פעם לפרוייקט אחר, אז הכנתי דיאגרמת ון כדי להשוויץ:
עפתי על עצמי ממש
אני חושב שכדי להבין באמת את דיאגרמת הון הצולעת הזו אנחנו צריכים לעשות כמה הבחנות: המכנה המשותף של שלושת הפרוייקטים הוא דרך ההגשה של התוכן, ולא התוכן עצמו. כלומר, כנראה יש משהו גלובלי בדרך שהאינדי תופס את הצורה בה R&B צריך להיות מוגש לקהל האלטרנטיבי שלו.
אוטרה נה וו מגיעים מהלייבל סופטווייר, וההפקה באלבום שלו סופר מושפעת מאנשים הלייבל (בעיקר מההפקה הדינמית של פורד & לופטין) ומכאן גם נוצרת ההרגשה של ריחוק צסויים ממאפייני הR&B המסורתיים למוזיקה שהוא יוצר.
למכנה הלירי המשותף של האו טו דרס וול ואוטרה נה וו יש שתי סיבות אפשריות, אחת הכנסתי לדיאגרמה ואחת לא כי אני עצלן: לעומת אינק. שניהם פרוייקטים של אדם אחד, מה שמאפשר להם להתקרב לנושאים אישיים יותר (מוות של קרובים, חרדה) מאשר אינק. שמתפקדים כדואו. ההבחנה הבאה (והחשובה יותר) שלא הכנסתי היא שגם אוטרה נה וו וגם האו טו דרס וול מניו יורק ואינק. מלוס אנג'לס ומשהו בחוף הים והשמש פשוט לא גורם לאנשים בלוס אנג'לס להתעסק בדברים עצובים כמו מוות, אלא יותר בדברים עצובים כמו ברייקאפס או דברים שמחים יותר כמו אהבה שהם גם ממש אוניברסליים בדיוק כמו מוות.
בספרו האחרון של סיימון ריינדולס, הוא מעלה את הדיון על מקומם של נוסטלגיה ורטרו בתרבות הפופולרית של ימינו. כל מי שהתיימר להיות עם היד על הדופק בעשור הקודם של המאה ה21 ובתחילת העשור הנוכחי יודע שיותר מתמיד הדיון הזה הוא רלוונטי כי נעשה הרושם שהתרבות כבר לא מצליחה להחזיק את עצמה, וללא הציטוט התמידי של העבר שלה, או ללא ניתוח שיר (בהעדר הקבלה טובה יותר למילה טקסט במונחים של דקונסטרוקציה, יקרא טקסט מוזיקלי "שיר"), אמן או ז'אנר- אל מול העפר ממנו קם- היצירות המוזיקליות האלו הן ריקות לחלוטין ולא טומנות בחובן שום משמעות מעבר להפניות שאותן הן נושאות.
הטקסט שכתבתי למעלה הוא כנראה הדבר היהיר, היומרני והפלצני ביותר שיכולתי לכתוב על הנושא, העניין הוא שמאז 2010 עושה רושם שמוזיקאים התחילו לחקור ולפרק את המקורות שלהם ולא לצטט אותם באופן דוגמטי (אני כמובן לא מבקר את המאבק האינסופי בין אסתטיקה לתוכן ואני לא מציע שאחד עדיף על השני). עושה רושם שבעשור האחרון סמיוטיקה במוזיקה קיבלה משמעות חדשה לגמרי שז'אנרים שלמים בוססו על החייאת ז'אנרים מתים או סינתזה של מאפייני ז'אנאים מתים לכדי יצירת ז'אנר (עיין ערך: צ'ילווייב). אבן דרך בצורה החדשה שבה סאונד פורק ואוחד לכדי קריאה חדשה של שיר סוכם ב"אוצר המילים החדש", ושורשיו התחילו עוד באלבום המופת של בוריאל משנת 2007 "אנטרו". וקיבל ביטוי חדש לגמרי משנת 2010 ולאחריה שם מתחיל פירוקים לשירים או אפילו לז'אנרים שלמים ולא לחלקים ורבליים בלבד.
חשוב להפריד בין רימיקסים שקיימים כבר כמה עשורים וקאברים, ובין דקונסטרוקציה של שיר מסויים- קאבר או רימיקס לא מציעים פרשנות חדשה לשיר: לכל היותר אמן לקח תבנית קיימת של שיר ויצק אליה את עצמו, את סגנונו או את קולו הייחודי (לכל הפחות הוא לא עשה כלום מלבד לבצע את השיר כמו שהיה בביצועו המקורי), דקונסטרוקציה של שיר למעשה מפרידה אותו מהביצוע המקורי שלו, לעיתים עד לכדי טשטוש מוחלט בין השיר לבין הפירוק שלו ולעיתים חלק מרוח השיר עדיין נושבת בין השרידים שלו:
אני לא ממש רואה טלוויזיה וזה לא כי אני מתחסד פשוט בדר"כ יש לי דברים אחרים לעשות. באופן כללי זה לא מטריד אותי, כי באמת שבסה"כ הרוב די גרוע ואת הדברים הטובים אני די מעדיף לראות דרך הסטרימר כי זה ממש הרבה יותר נוח. שום דבר מאלו לא מונע ממני להתאכזב באופן קבוע שאני לא רואה את ערוץ 24. עושה רושם שהערוץ הזה הוא בית חרושת לטראש הלוקאלי. אני מתחיל להאמין שקורים שם דברים כל הזמן, אבל אף אחד לא שם כדי לראות את זה
אני ממש מפספס דברים ובאמת שאין לי כוח לראות הצינור. בכל אופן חבר שלח לי את זה ואני חושב שזה ממש מדהים, מדהים מספיק בשביל לטרוח לכתוב פוסט על כמה שאני מאוכזב מעצמי על זה שאני מפספס את הטלוויזיה האמיתית בישראל
משום מה מבוגרים שכותבים תסריטים לדברים (ומבוגרים בכלל) נוטים לחשוב שהרטרוספקטיבה של הם על החיים מקנה להם את האפשרות להגיד לנו מה לעשות או איך צריך להתנהג, בסה"כ הם די צודקים, אבל בדר"כ הדברים שצריך לעשות הם הדברים שמבאס לעשות אז אני לא מרבה לעשות אותם. אבל הנה בעיה ממש גדולה בתרבות הפופולרית: את הסרטים על שנות הטינאייג' כותבים מבוגרים שזה מבאס בגלל הרטרוספקטיבה האוניברסלית של מבוגרים ש"התיכון הוא התקופה היפה ביותר בחיים" אז פחות או יותר כל מה שהם ביימו, כתבו, צילמו או ציירו על התיכון (ועל החברים שאנחנו אמורים) למצוא שם ממש מדהים (אני שונא אותך ג'ון יוז). הדברים האלו הרסו לי את התקופה היפה ביותר בחיים כי שום דבר מזה לא באמת קורה או לפחות לא באמת קורה בישראל... הנה כמה דוגמאות:
דיילי לייבס אוף היי סקול בויז / יפני
טוב אם אני כבר כנה אז יפניים תמיד גורמים לדברים להיראות מדהים יותר... זו דווקא נראת לי כמו חוויה די רגילה אני פשוט מעולם לא מצאתי את האנשים המתאימים...
פריטי אין פינק / ג'ון יוז...
בתיכון כאן אף אחד לא מכיר את אוטיס רדינג, אולי רק כמה פוצים ממגמת מוזיקה. ואפילו הבנות במחול לא רוקדות טוב כל כך
ג'ון קרייר הבין שהוא ממש פספס את התיכון אחרי שישחק בפריטי אין פינק. הוא כל כך הרוס מזה שעד היום
הוא בעיקר משחק צל של אנשים זוהרים יותר כמו צ'רלי שין והבחור שיוצא עם מילה קוניס ועובד על אנשים
ווירד סיינס / ג'ון יוז...
למרות שב2012 יש מחשבים די מדהימים משום מה הם לא יכולים ליצור בחורה מדהימה כמו קלי לברוק בווירד סיינס. אה וגם לאף אחד כבר אין את הסיוט הזה שאתה עומד מול הכיתה ובטעות שכחת את המכנסיים, אני לא חושב שלמישהו אי פעם היה אותו האמת
האמת שבתיכון של טווין פיקס קורים דברים די נוראיים, אבל הכסאות שלהם בתיכון מהחלל!
הת'רס / אף אחד לא זוכר מי באמת הבמאי אבל זה תמיד נראה כאילו דיוויד לינץ' כתב וג'ון יוז ביים
HOW VERY...
שירים של ג'אפאנדרויידס
אין באמת בנות בתיכון שאחריהן אני אפרוש מבנות
דריה
כל דבר בדריה הוא האלטרנטיבה המדהימה לתיכון מדהים. הקשר המוזר בין ילדים פופולרים ללא פופולרים מדהים ממש. חוץ מזה חסרה לנו מיזרי צ'יק או פשוט ידלה סרקסטית וסרדונית באמת בארץ
מין גירלס/ לינדזי לוהן
לינדזי לוהן לא נמצאת בתיכון וזה כבר הופך אותו לפחות מדהים מזה שבמין גירלס
יש עוד המון דברים ממש מדהימים שממש הטעו אותי כמו: דה פרש פרינס אוף בל אייר, סייבד ביי דה בל, מיי סו-קולד לייף, ביוואס ובאט הד, פריקס אנד גיקס אבל באמת שפשוט כל כך מאוחר ורוב הסיכויים שאמשיך את הפוסט מחר אז אולי עדיף שאני פשוט אפרסם אותו קצת פחות מדהים ממה שהוא אמור להיות כי בכל מקרה אף אחד לא קורא את זה!!
ה19 ביולי 2009 היה יום ממש מוזר לאינטרנט בכלל ולתרבות המוזיקה והקליפים בו בפרט: משתמש יוטיוב בשם SUNSETCORP העלה שלושה קטעי וידאו קצרים ורפטטיבים שכאילו נלקחו מפרסומות או תשדירי חסות מהאייטיז עם קטעי אודיו רפטטיבים ומלאי אקו שנשמעים ממש מוכר לכולם אבל לא מספיק מוכר לאף אחד. ב2010 חלק מהתמונה התבהר קצת: יצאה קלטת מוגבלת ל100 עותקים של צ'אק פרסון וחלק מהשירים בצ'נאל היו גם על הקלטת. מאוחר יותר התברר שעל הקלטת ועל השירים בה וגם על SUNSETCORP אחראי דניאל לופטין (Oneohtrix Point Never עד היום וחצי מפורד & לופטין, שהיו גיימס בעבר). בראיון ב2010 למגזין The Wire אמר לופטין שהקליפים היו ניסיון התחמקות מלתת לשירים שיצר לצ'אק פרסון את הביקורת המעמיקה שקליפים נותן ביחס אליהם (במידה והם נעשים נכון, כמובן). הקלטת זכתה למעמד קאלט (לפחות בעבור אנשים מסוימים וה"שירים" בה זכו לכינוי אקוג'אמז (ecojam).
עד 2011 האקוג'אמז נזנחים לחלוטין- העולם המשיך כאילו צ'אק פרסון מעולם לא קרה (שום דבר בכל אופן לא השתנה בעבור רוב העולם). בשנת 2011 הלייבל הקטן BEER ON THE RUG (מעכשיו-BOTR) מוקם. אחד מהריסלים הראשונים שהופיעו בו היה EP של MIDNIGHT TELEVISION. יש בו רק 7 שירים שאורכם לא עולה על 2:23, הוא מכיל קטעים רפטטיבים של מוזיקה א-לה ג'ינגלים לתוכניות לייט נייט שחוזרים על עצמם בתוך עצמם. לא ברור כל כך כמה הקטעים האלו אותנטיים: האם הם נכתבו והוקלטו במיוחד לEP או דווקא קטעים מהלייט נייט של ערוץ הטלוויזיה הקהילתי בעיירה שכוחת אל בארצות הברית שעברה מניפולציה כדי להשמע כמו שהיא נשמעת. האפקט שהשירים האלו נותנים שוב מחזיר אותנו אל מחוזות קדומים: הוא נשמע ממש מוכר אך לא באמת מוכר לאף אחד- ככל הנראה כחלק מהקישור שלנו לסאונד מסויים או לריף גיטרה דומה מאותו המקום בדיוק בילדות שלנו. מאוחר יותר מוזיקה מהסוג הזה תקבל את הכינוי VAPOERWAVE, כטייק פארודי על וייפורווייר- מונח בתחום המחשבים שמתאר תוכנה או פיצ'ר שהוכרז בציבור וקודם באגרסיביות אך לבסוף לא יצא אבל גם לא ממש בוטל באופן רשמי ואז הוא למעשה נמצא במן לימבו. הואפורוויירס מוכרזים בעיקר על מנת להשאיר את המתחרים של החברות בכוננות, או כדאי להשאיר את החברה בשיח. בערך במקום הזו המקורות של המוזיקה הזו נמצאים: שירים שאנחנו מכירים אבל לא ממש זוכרים, מוזיקת המעליות וההמתנה שברור שהיא נמצאת אבל לא ממש מקבלת יחס, אבל משפיעה, בעל כורחנו, על החווייה שלנו (לעיתים לטובה, ולעיתים קרובות יותר, לרעה). אפילו דרך ההפצה של המוזיקה תואמת לחלוטין את ההשפעות של הוייפורווייב: מהפורמט הדיגיטלי שמאפיין את התקופה שלנו והפריצות שבאה לידי ביטוי בגניבת זכויות יוצרים והפצת המוזיקה בחינם ובאופן עצמאי לרוב כמעט לחלוטין. כלה בדיסקים, אלו שהיו באים בתוך אלבומים בשנות ה90 (למי שלא זוכר) ועד הקלטות שהיו נפוצות בעיקר בשנות ה80 וזוכים לעדנה מחודשת היום במחוזות איזוטריים יותר של האינדי. כל אלו מעבירים את הוייפורווייב לסוג חדש של צריכה שכנראה היא בסופו של דבר גם הצורה שבא המוזיקה נראית כלפי חוץ: המאזין מחליט באיזה צורה לצרוך ולחוות את הוייפורווייב בשלל הפורמטים שהוא מושפע מהם וככה הוא למשעה לא מאבד מחוויית ההאזנה בכל פורמט שנצרוך אותו. שמעתם כבר את הוייפורווייב פעם, הוא בכל מקום, הוא הפופ הלא-מושר: בלובי של בתי המלון, בפרסומות ובתשדירי חסות, במעליות בסרטים, בסופר מרקט ובמרכזי הקניות בעולם ושאתם מחכים שעות שאיש השירות יענה לכם בטלפון- אתם שומעים את הוייפורווייב. הואפורווייב הוא ג'אז והוא סופט רוק והוא איזי ליסנינג מוגזם ו-וירטואלי לחלוטין והוא המוזיקה שהייתה בתכנית האימונים של אמא שלכם בשנות ה80 או בתחילת קלטת הסלף אימפרובמנט של השכן הערירי שלכם. והוייפורווייב מושפע מהפקה של ג'ינג'לים ופרסומות יפניות משנות 80 וה70 כמו שניתן למצוא באלפי אוספים ביוטיוב שמכילים כמה עשרות חלקים והוא מושפע ממוזיקת ניו אייג' כמו למשל Tingri של John Serrie. מכאן אפשר רק להניח שהוייפורווייב הוא הPost-Everything של עולם המוזיקה, בעבור הרבה אנשים (דאגלס האדו... בעיקר...) הוא יכול להיות הסימן האמיתי לסופה של הציויליזציה האנושית או של היצירתיות במוזיקה.
כל שלב בתהליך של יצירת המוזיקה הזו הוא אירוניה מודעת לעצמה בטוהרתה ואין שום ניסיון להתחמק מזה כשרמונה וקטרויד (בהמשך בהרחבה...) מתארת את היצירה שלה פרודיה להיפרקונטקסטואליזציה האמריקאית: החיפוש המתיש אחרי משמעות של דברים. והרי פרודיה שהיא לא אירונית או לא מודעת לעצמה היא פרודיה די גרועה. העניין באירוניה של הוייפורווייב והאוקוג'אמז היא שלפעמים היא כל כך מקיפה שיש טעם לעצור לשניה ולשאול האם באמת היה כדאי להשקיע בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ? בערך כמו מה שקורה לנו שאנו ניגשים למוזיקה (ולפרסונה) של ליל בי, האם באמת יש לו טעם לדבר כל כך הרבה על אהבה ומדהימות ושלום וליצור כל כך הרבה מוזיקה ואז לתת אותה בחינם אם הוא לא באמת היה מאמין במה שהוא אומר? הוא הרי לא יהיה עשיר מלתת דברים בחינם (אולי אם הוא כן ימשיך להרצות בNYU). האירוניה שלהם משאילה מכל כך הרבה מקורות, כל כך הרבה רעיונות שמוכרים לנו שאולי אנחנו עלולים לחשוב שמדובר פשוט במשהו שנעשה מתוך טעם רע אבל הקריאה שלנו עליו ממש ברורה כי אנחנו מכירים את כל המקורות וכל ההפניות התרבותיות שאנחנו צריכים כדי להבין את הפסטיש המוזיקלי הגדול ודי דבילי שתומך ברעיונות מקסימליסטים (כמו שסיימון ריינדולס היה קורה להם) לחלוטין: החצנה של אסתטיקה, שימוש בכל כך הרבה צלילים מכל כך הרבה מקורות, הישענות על מאפיינים מוזיקלים רחבים וצינזור מינמלי של השפעות תרבותיות (האקוג'אמז של דניאל לופטין נעים מהפופ הדביק של ג'וג'ו ועד פאוור מטאל שהילד המוזר מהשורה האחרונה בכיתה שמע.)
מינה צמח מוסרת: אם תדמיינו מוזיקה לסצינה הזו ההסתברות שיצא לכם וייפורווייב גבוהה בהרבה מזו
של "מאה אלף מפגינים נגד הכיבוש" להגיע למאה אלף באמת!!!
עד היום הזהות של האדם שאחראי על מידנייט טלוויז'ן מיסתורית ורוב מה שידוע עליו היה שלחשבון שלו ברשת החברתית last.fm קראו alien-boogers ושלבלוג שלו (שהיה מלא בהורדות לאלבומי וייפורווייב ואקוג'אמז או סתם קלטות דרון ואמביאנט רדיקליים) קראו moonlit-tv-dinner, שניהם נעלמו תקופה קצרה לאחר שהוקמו ומלבד זאת שהוא אחראי לפרוייקט וייפורווייב נוסף ומשפיע לא פחות (ומדהים לא פחות) COMPUTER DREAMS שיצאו גם הוא כחלק מספליט עם NAPOLIAN בBOTR בהמשך של 2011. בבלוג שלו הופיעו שני ריליסים לאמן עצמאי ומיסתורי אפילו יותר שנקרא 骨架的 (שלד בסינית) מלבד העובדה שמדובר באחד מהאמנים הראשונים שעסק באקוג'אמז וופורווייב באופן בלעדי ההשפעה של 骨架的 הייתה מכרעת גם על האסתטיקה הטיפוגרפית של המוזיקה הזו שבמשך תתחיל להשתמש באותיות ומילים משפות מהמזרח הרחוק ובצורה מסויימת בסופו של דבר -בעיקר כי המוזיקה הזו היא אסתטית לחלוטין- ההשפעות על האסתטיקה הויזואלית הזו יבואו לידי ביטוי גם בקליפים, גם בעטיפות האלבומים וגם בשמות האמנים והשירים שיופיעו בהמשך.
ב2011, BOTR מוציאים את אחד מהריליסים החשובים באותו התחום NEW DREAMS LTD. של LASERDISC VISIONS, בקלטת 21 שירים שמשלבים גם אקוג'אמים וגם שירים וייפורווייב ונוצרו על ידי רמונה וקטרויד, טרנסג'נדרית אמריקאית שעובדת תחת השם וקטרויד כמפיקת היפ הופ אינסטרומנטלי מהחלל (ברצינות). הסאונד של הקלטת מביא אותנו למחוז אחר בשימוש שלנו בזיכרון: הוא מזכיר ברובו את הסאונדטראק של המשחק הדבילי להפליא מייפל סטורי גם כהפניה למשחקים ולסאונדטראק שאנחנו שיחקנו בהם וגם כהפניה לביקור הלא נעים אצל דודה שבני הדודים מעדיפים להעלות עת הדמות שלהם רמות מאשר לשחק איתנו. הסאונד הזה, שוב, מהדהד בנו ומתאחסן במקומות פחות רצויים שהרבה פעמים יוצאים רק שאנחנו בתהליך של יצירה. עוד סיבה שהריליס הזה מקבל התייחסות פרטית היא כי הוא הראשון בסדרה של ריליסים ששוחררו על ידי רמונה באופן פרטי (חלקם לפחות, מובחרים מהם קיבלו הוצאה משלם בBOTR) שנקראת NEW DREAMS LTD ובה בערך 6 ריליסים כל אחד תחת שם אחר ובתוכם שירים גם מן הואפורוויב וגם אקוג'אמז וביניהם יש כמה שיש להם חשיבות פרטית להתפחות של שני הז'אנרים בכמה מובנים: האסתטי מבחינה ויזואלית והאסתטי מבחינה מוזיקלית . על פי סדר יציאתם (כולם כבר ב2012): esc 不在- black horse/midi dungeon (שיצא באופן פרטי) שהשפעתו הייתה בעיקר בהפצת הטיפוגרפיה מהמזרח הרחוק אל שאר האנשים בז'אנר. MACINTOSH PLUS-FLORAL SHOPPE (שיצא דרך BOTR) העביר את האקוג'אמז דרך עוד שכבה אחת של פופולריות מאנונימיות כמעט מוחלטת ובהמשך אפילו זוכה להכרה כאחד מהריליסים החשובים של השנה באתר TINY MIXTAPES ואולי בעיקר כי האופוס האקוג'מי リサフランク420 / 現代のコンピュー (אקוג'אם ל It's Your Move של דיאנה רוס מ1984), כמובן העטיפה של הקלטת הופכת להיות אחד מהמאפיינים העיקריים של הויזואליה בז'אנרים ובעיקר מוצאת את דרכה לאומנות האינטרנטית בטאמבלר. והריליס האחרון ואולי השלם ביותר בתחום: (情報デスクVIRTUAL -幌コンテンポラリー (Virtual Information Desk-Contemporary Sapporo. הריליס הוא אולי השלם ביותר בתחום כי הוא מכיל את כל מה שאספנו עד היום: העטיפה הנכונה, הסאונד הנכון, הטיפוגרפיה הנכונה בהיקף מדהים של יותר מ70 דקות.
אם בכל זאת נמשיך עם מכונת הזמן ונקפוץ איתה חזרה להווה, הדרך הטובה ביותר להבין מה הם בעצם, יכולה להיות נקודת ההשקה בין הואפורווייב והאקוג'אמז: האחת היא להשוות את האקוג'אמז ל"גיף" מוזיקלי: לקחת פורמט ישן ורפטטיבי ולהריץ אותו שוב ושוב. העליה של האקוג'אמז אגב, נעשתה במקביל לחזרתם של הגיפים לאופנה בעיקר בגלל האסתטיקה ההיפסטרית שהם ניחנו בה. דרך אחרת להסתכל על האקוג'אמז היא לבחון את הקשר בינם לבין שני ז'אנרים איזוטרים אחרים שצמחו במקביל: הפופ ההיפנגוגי ופוטווורק/ג'וק/גטוטק. הפופ ההיפנגוגי נמצא בערך מאז שאריאל פינק נמצא אבל למוזיקאים כמו התקופה שבין 2010 ל2011 של ג'יימס פררו, ג'ון מאוס ואאוטר לימיטס רקורדינגס יש השפעה מכרעת על ההתפתחות ו15 דקות התהילה שהפופ ההיפנגוגי. היפנגוגיה למעשה היא שלב מסויים בין עירנות לשינה שבסופו של דבר מתאחסנת בתת מודע שלנו. תוסיפו להיפנגוגיה קליידוסקופ נוסטלגי מהילדות שלכם (בעיקר אם הילדות שלכם מהאייטיז. כנראה כי זו תקופת הילדות של האנשים שאחראים על המוזיקה הזו) ותקבלו את הפופ ההיפנגוגי: מלא פסיכדליה, טקסטורות וסמפלים שלו-פיי הוא מונח שממש מחמיא לביט-רייט, של השירים האלו שירה אנדרוגינית שעוברת לעיתים כמה שכבות של אוטו-טיונים. לעומת זאת, הסיפור של הפוטוורק והג'וק שונה לגמרי: אבולוציה עקומה ממש של עולם הריקודים האיזורי בדטרויט ושיקאגו שהובלה אז על ידי די.ג'יי ראשאד, די ג'יי נייט ודי.ג'יי ספיןן. לפוטוורק (ולשאר השמות שלו, יש ביניהם הבדלים כאלו ואחרים אבל הם קשורים בעיקר במונחי BPM והם באמת לא מובחנים מספיק בשביל לקבל התייחסות נפרדת. אולי רק לקנאים האמיתיים של הז'אנר) יש מבנה מוזיקלי די מובחן: סאמפלים רפטטיבים וקצרים נורא שעשויים מרטרוספקטיבה על המוזיקה שחורה בתוספת של ביטים אינטנסיבים ואגרסיבים. השילוב של הפופ ההיפנוגיגי (התחושה הלא מוכרת של שליפת קטעים מתוך התת מודע ופילטר הלו-פיי שהוא עובר בדרך אל המודע) והפוטווורק/ג'וק/גטוטק (רפטטיביות והישענות על סאמפלים עם רטרוספקטיבה לתרבות) בתוספת העבודה של די.ג'יי סקרו המשפיע שהתנסה במתיחות זמן, משחקים בפיטצ' של השיר והרצה של קטע בלופים הן כנראה הנסיבות התרבותיות המשפיעות ביות על האקוג'אם. שדניאל לופטין אומר לנו שהוא מנסה להתחמק מלתת לדברים האלו (בהעדר הגדרה טובה יותר נקרא להם שירים) את החשיבה המעמיקה והביקורת עליהם (גם על הקליפים וגם על השירים) הוא כנראה אומר לנו שאין חשיבה מעמיקה מאחורי הדברים האלו: השירים האלו שעברו תחת הטיפול הקוסמטי-הסוני של לופטין נשלפו הישר מהתת מודע וכנראה נערכו כפי שזכר אותם מהשמיעה שלהם לפני שנתקל בהם מחדש אחרי שנעלמו, השירים האלו יכולים להיות מכמה סוגים: כאלו שההורים שלנו היו שומעים באוטו שהיינו קטנים (Fleetwood Mac - Only Over You), או שירים שהיו חלק מאלבום עם כמה להיטים ממש גדולים ואף אחד "לא באמת זוכר" אותם (Michael Jackson - Morphine) או כאלו ששמענו שאנחנו כבר גדולים ואנחנו נוסעים באוטו שלנו אבל הם יצירות פופ די מביכות וילדותיות, כאלו שהן ממש קיטשיות אבל גם ממש קטצ'יות (Jojo- Too Little Too Late) אבל הגיל והכבוד (אולי המגדר??) שלנו מצנזרים את רוב השיר השיר בבת אחת ומונעים מרובנו להקשר אליו באמת. הצלילים האלו לא באמת נשכחים וסביר להניח שכמה שנים אחרי שנשמע אותם איכשהו שוב אנחנו נזכור אותם או גרוע מזה: השירים האלו ירדפו אותנו בראש או לפחות חלקים עמומים מהם ולעולם לא נצליח לעלות על דעתנו מאיפה אנחנו מכירים אותם. השירים הרודפים האלו הם אקוג'אם: הם מהדהדים בראש שלנו בכל כך הרבה דרכים וצורות ולרוב הליריקה מזוהה לנו רק חלקית או פשוט לא נכון ולעולם לא נצליח לאתר אותם ללא עזרה חיצונית.
עד היום למעשה הקשר בין שתי התופעות האלו הוא כנראה בעיקר שהן מנוהלות ומבוצעות על ידי אותה קבוצה קטנה שלא אנשים ושהן מגיעות מאותם מקומות במוח שאחראים על הזיכרון ועל הדרך בה הצלילים שאנו זוכרים עוברים דרך פילטר קיטשי וסבוך של נוסטלגיה. חשוב לציין אדם נוסף שפועל על ציר הזמן שלנו אבל משמר אסתטיקה הרבה יותר (או הרבה פחות) קונבנציונלית: ג'יימס קירבי, The Caretaker, שבשנת 2011 הוציא את האלבום החשוב ביותר שלו, An Empty Bliss Beyond This World. כבר ב2005, קירבי הוציא סדרה של כמה עשרות קבצי mp3 חינמיים תחת השם Theoretically Pure Anterograde Amnesia, מכאן ואילך המוזיקה לש קירבי מתעסקת באופן ישיר או עקיף רק בדרך בה אנו צוברים זכרונות ומה קורה איתם לאורך השנים. גם בפעילות שלו כמלחין פסי-קול, ממשיך באותו קו מוזיקלי ורעיוני: הפסקול שלו לסרט הדוקומנטרי מPatience (After Sebald), 2012 שמתחקה אחרי הדרך והזכרונות של הדמות בספר The Rings if Saturn.
מאז צ'אק פרסון ב2010 ועד וירטואל אינפורמיישן דסק של 2012 יצאו הרבה דברים שאין להם את החשיבות שיש לריליסם שצויינו אבל הם טובים לא פחות. חלקם יצאו בצורה עצמאית לחלוטין, חלקם תחת BOTR וחלקם תחת לייבלים עצמאיים ואיזוטריים אחרים וביניהם: Mediafired - The Pathway Through Whatever (שלדעת רבים נחשב ליצירה הטובה ביותר באקוג'אמז), עשרות הריליסים של INTERNERT CLUB, Lasership Stereo, VΞRACOM וMJ Linckoln וDATAVISION LTD. שזכו לתהודה קטנה יחסית או נשארו יותר בין המעריצים המושבעים של הואפורווייב ואקוג'אם.
דיאגרמה שמציגה באיזה בניינים בעולם המעלית משמיעה הכי הרבה וייפורווייב
מהקומה ראשונה ועד הקומה האחרונה!
המחוזות האלו של המוזיקה מייצרים גישה חדשה לאומנות פאונד או רדי מייד (בעולם קולנע במקביל, חלה עליה ביצרת סרטי ה"פאונד פוטג' " שמדמים סרט שצולם במצלמה ביתית.) בעולם המוזיקה. בדרך בה יצירות רדי מייד ופאונד ארט כדוגמת "מזרקה" של דושאן מ1917- השפיעו על עולם האומנות- יצירות וייפורווייב ואוקג'אם משפיעות (או אמורות להשפיע לפחות) על המוזיקה. אפשר לראות את זה בעיקר כי הן מעלות את אותן שאלות שעוסוקות באיכות של היצירה ובעבודה שלאו דווקא הוא זה שהכין את היצירה, אלא פשוט זה שהכריז עליה כאומנות (ולעיתים בואפן בוטה יותר, אפילו ה"אומנות שלו"). קשה להגיד באמת שהיצירות האלו הן איכותיות מבחינה מוזיקלית- יש להן את היופי שלהן בעיקר כי הן נשענות על דברים שאנחנו מכירים ואולי עובדות בדיוק באותה הצורה שאלבומי המאש-אפ של גירל טוק עובדים, על השיטה האופורטוניסטית שמופעלת על המאזין בתקווה שיכיר את מה שהוא שומע או שהצופה יכיר את הדימוי הוזיאולי (לצורך העניין, משתנה) שעומד מולו. יצירה חשובה וגדולה במיוחד בתחום היא האלבום Far Side Virtual של ג'יימס פררו שהוזכר קודם כאדם שתרם רבות לפופ ההיפנגוגי, המשך הקריירה שלו פנה אל אותם מקומות שהוא פועל תחת עוד שני שמות במה: BEBETUNE$ ו-BODYGAURD הוא מוציא את הטייקים שלו על הדרך בה פופ פועל ומה הוא בעצם הפופ לא-מושר מבחינתו שהוא יוצר פופ חייזירי במיוחד שמרחיק את עצמו מהמאזינים. החשיבות של Far Side Virtual ביחס למגמות האלו במוזיקה היא שהוא בעצם מדבר בדיוק על למה חוסר האמירה שבמוזיקה בא לדיי ביטוי כמלא באמירה. פאר סייד וירטואל מונע לגמרי מהרעיונות של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר על הסימולקרה: החשיבות של פונטים ושמות שירים וטיפוגרפיה בכלל במוזיקה הזו מעצים לגמרי את רעיונות הסימולקרה ונותן לה משמעות חדשה. הסימולקרה מדברת על הדרך שבא האנושות מחליפה את המציאות בסימנים ובסמלים, דברים שמייצגים משהו שמעבר לויזואליה השטחית שלהם. כך, למעשה החוויה האנושית התחלפה בסימולציה של החוויה האנושית כאשר הסימולקרה פועלת בכמה שלבים ומתגבשת לאורך ההיסטוריה: בעוד שפעם הקשר בין המסמן למסומן היה ברור, יכולת הייצור ההמוני והמהפכה התעשייתי החלו לטשטש את הקשר בין המסומן למסמן והעידן הפוסטמודרני בו נוצרת מוזיקה לשם אסתטיקה בלבד כמו הואפורווייב הקשר בין המסמן למסומן הוא מקרי לחלוטין או שהגבול ביניהם כמעט ואינו קיים, כך למשל דושאן היה יכול לקרוא למשתנה שלו מזרקה (כי מי בעצם יכול להגיד שלא מדובר במזרקה? הרי הן עובדות על אותה המכניקה) הפעולה בהתבוננות שלנו באובייקט היא בסופו של דבר רק הסימול התרבותי ששי לנו על האוייבקט. הסימול הזה נוצר בעקבות עיצוב מסויים או הצבה של אובייקט בחלל מסויים שמשפיע על הראייה שלנו עליו. בצורה זו משתנה שברחב הציבורי היא פשוט מקום שמשתינים לתוכו, כמוצג במוזיאון הופכת לאומנות. בדומה, נעימות המתנה לבסוף עוברות את הכרוניקה והופכות למוזיקה לכל דבר. מוזיקת לו-פיי כהתרסה נגד העולם הקפיטליסטי בו אנו חיים דרך כוח סוני. סאונד פופולרי בתקופה מסויימת משרת את צורת הכח והשליטה הדומיננטית בתקופה, למשל: בעולם המערבי, בקפיטליזם הגלובלי שלנו- הסאונד הוא לגמרי היי-פיי, לגמרי HD וכך נוצרת בקרב רבים האשלייה שמדובר במציאות מושלמת, בהיפר-מציאות שהכל חלק בה וכך למעשה מסתירי את החספוס שיש בחיים האמיתיים. הואפורווייב לוקח את התאוריה צעד אחד קדימה ומייצר תמונת מצב עגומה מאוד: התייחסות יתרה לאסתטיקה (כזו שהיא אפילו לאו דווקא "יפה" במובן האובייקטיבי יותר של המילה, במידה ויש כזה), ביטול משמעות והשטחה של תרבויות לסמלים ריקים ולא ברורים. הואפורווייב חושף את הריקנות של העידן הזה. הוא מוריד ממנו את השריון היפה והטכנולוגי שלו וחושף פגמים שניסו להשארי מאחורי מוזיקת סינתטית וזוהרת על מנת להסיח את דעתם של האנשים.
