הראבק עם דודו אהרון #1

קריאה בין שורות התירגום של הרווק עם דודו אהרון

הסו-ריאליזם של כריס לאופמן: אובר-אנלייזינג של ווייז בלוד

אתמול יצא האלבום החדש של ווייס בלוד, Id, והוא הוא הולך להיות אחד מאלבומים השנה שלי פור שור. אני לא בטוח אם אני מגזים שאני אומר שאני אוהב אותו יותר מייזס של קניה, כי בכל זאת ייזס הוא אינסטנט קלאסיק אבל יש משהו דומה בין ייזס לאיידי, בכל אופן נקודת הדמיון בין השניים היא מהמוזרות ביותר שיש כי היא גם נקודת השוני. הדברים שכריס לאופמן וקניה במידה מסויימת זהים: מערכות יחסים, תרבות צריכה, פחדים. אבל בעוד שקניה בייזס שר עליהם בבוז הגישה של לאופמן נעה בין פאסיבית לחלוטין בקשר לדברים האלו ובין מעודדת. ההבדל הגדול ביותר בין שני האלבומים הוא כנראה בהפקה הדארק-פיולד אינדסטריאל דטריוט סאונד של קניה מול האופטימיות הלופית לחלוטין של לאופמן.
האלבום בנוי בצורה עדינה ומחושבת שמעבירה אותנו דרך דרכי ההתבגרות של לאופמן על החרדות שלו (לקח לו שנתיים להוציא את האלבום לאחר שדווקא זכה להרבה הצלחה) עד להווה. הפוסט לעומת זאת יהיה בנוי בצורה מפגרת, לא קוהרנטית ועם נושא מעורפל שמזגזג בין קריאה מעייפת באלבום החדש של ווייז בלוד ובדיקה של לאופמן מול קניה בלי שום קשר מיוחד בין השני החלקים.

כדי להבין לחלוטין על מה אני מדבר -כי לעיתים קרובות זה קשה, אני מצטער- אני רוצה להבדיל בין הסוריאליזם (Surrealism) שבהפקה של לאופמן והסו-ריאליזם (So-Realism) הלירי והארגוני. הכתיבה המבודחת שלו צמודה למציאות בצורה קיצונית, גם כשהיא מתארת מציאות מוגזמת לחלוטין. הוא כנה באופן מיוחד ומשתמש בהומור ובהגזמות האלו כדי להעביר את הרגשות שהוא רוצה וזה מצליח בצורה מעולה.
השיר הראשון לדוגמה, אלארם (פליי למעלה) הוא כנראה השיר הכי פחות אופטימי באלבום ובאופן מובהק לחלוטין מדבר על חרדה מאינטימיות וחדירה לאיזור האינטימי

I can't think

Somone is sitting right in front of me

I need my personal space

 גם מבחינת הפקה הוא השיר הכי פחות אופטימי הוא מתחיל בזמזום המוני וזורק אותך באופן אינטואיטיבי לחרדה החברתית. ההשפעה הג'אזית והסקסופון הצ'יזי נתקעים בראש לגמרי ולא מניחים לך כמו החרדה. לא נראה לי שמדובר בצירוף מקרים שהשיר הכי פחות אופטימי הוא הרצועה הפותחת ויותר מזה לא נראה לי שזה מקרי שקוראים לו אלארם, זה לגמרי הווייק אפ קול של לאופמן.

הריקוד הראוי היחיד לקטע הסקסופון הצ'יזי באלארם

AM 1020 הוא לגמרי השלב הבא, אני לא ארחיב יותר מידי מלבד זה שלאופמן מדבר כאן על זה שהוא מוכן לדבר עם אנשים על נושאים שעל סדר היום ולהניח את השכל שלו בצד, שהוא מרגיש שהוא דווקא צריך חֶברה פתאום. מוזיקלית השיר נשמע כמו טראק של אנימל קולקטיב (לא מפתיע לאור העובדה שלאופמן עבד עם ניקולס ורנס, שהיה אחד מאנשי המפתח בהצלחה של הסאונד של סטרוברי ג'אם) מה שמוסיף להרגשה הביזארית שגם לאופמן חווה פתאום אחרי תקופה מסויימת שהיה לבד.

ראט הוא לגמרי הטרנינג פוינט של לאופמן. העכבר הוא הפחד האולטימטיבי, הוא מצטייר כמפחיד יותר ממה שהוא (He's got a litle eye patch and an iron fist) הוא מטריד (I can hear him in the wall always crackinf his whip), הוא גרם ללאופמן לברוח מהמציאות (Last days i spent far away/ I run the risk of getting sawed if i show my face) הוא גם רודף אותו בלילה כמובן וכו' וכו'. דה פוינט איז שזה מה שקורה בסוף

Now It's just me and him and that's what i really want

It's time that i took a stand cause I'm in under attack

I'm going in for the kill- I'm not sure that I'll be back

מכאן דברים רק משתפרים בשביל לאופמן. רוטין ריאליטי (הפרסונל פייבוריט שלי) הוא הפיל-גוד סונג של לאופמן. השימוש של לאופמן במטאפטורות פשוטות יחסית הופך אותו לאחד מהמוזיקאים העצמאיים היחידים שלא מנסים לזיין את השכל יותר מידי והופכים את השירים שלהם ליותר סטרייט פורוורד, זה לא ממש מתחכם ולא ממש מטומטם. עכבר כפחד האולטימטיבי ומכון כושר כדרך להתגבר על חרדה ובעיות דימוי עצמי. רוטין ריאלטי משתמש במטאפורה הזו באופן מעול ומלא הומור. הרוטינה היא כנראה הזמנים שהוא הולך למכון והוא נעלם למחשבות נרקסיסטיות תוך כדי התיאור: בהתחלה הוא הלך פעמיים בשבוע, עכשיו שלוש פעמים ביום, הוא התחיל לעבוד בשביל הגוף שהוא רוצה, עכשיו יש לו תחושת גאווה שלא הייתה לו קודם, כשהוא עובד על הגוף שלו הוא זה שבשליטה. אבל אין לו הרבה מה לעשות עם הגוף החדש שלו, זה מבובז, אנד מאן איטז א קריים. הנה מה שכן הצלחתי להוציא מהשיר בכל אופן.

עכשיו אני מבקש לעזוב קצת את האלבום שעבר ניתוח מזעזע ואני רוצה לקפוץ רגע באלבום ומהאלבום ולחזור רגע לקניה ווסט. טארגט, הרצועה החמישית בID היא שיר הלל לחנויות טארגט. השיר הכי פופ-סאונדינג והכי אנרגטי באלבום הוא שיר הלל לתרבות הצריכה ההמונית. כל דבר בשיר הזה הוא ההפך המוחלט מניו סלייבס. לאופן הוא סוואלואר לפי קנייה ווסט, אבל לאופמן לחלוטין מודע לעצמו: But there's a certain  kinf of comfort from buying uo all the things.  קניה לא סתם משווה את עצמו לאלוהים ולישו באלבום החדש, הגישה הסוריאליסטית-טרנסצדנטית שלו מאפשרת לו לראות דברים מלמעלה ולהבין שאנחנו די דפוקים אבל לאופמן מגיע בגישה סו-ריאליסטית לגמרי- אלו שני הצדדים של מודעות עצמית גבוהה. הדיסוננס המעניין כאן הוא דווקא ההבדל הסוציו-אקנומי בין השניים ומכאן היחס שלהם לתרבות הצריכה: קניה יכול לקנות הכל ומבין שזו טעות ולעומת זאת לאופמן מבזבז את מעט הכסף שיש לו על קראפ מייד אין צ'יינה שמוכרים במגה-מרקטים.

זיון השכל האחרון מחזיר אותי אחורה בדיסקוגרפיה של ווייז בלוד לאחד מהשירים האהובים עלי שלו וגם לאחד מהשירים האהובים עלי באלבום הדש של קניה. עוד פעם, שניהם מדברים על פסאט-ריליישנשיפס אבל כל אחד עושה את זה בצורה כל כך שונה.
אני חושב שכל דבר בפוסט הזה נראה אקראי לחלוטין ובטח אתם אומרים לעצמכם שהיה אפשר לשעות את ההשוואות האלו לכל דבר כי הרבה אמנים עושים את אותם הדברים בגישות שונות. וזה נכון, אבל כל פוסט בבלוג הזה עד עכשיו יכל להיות כזה, אז זה לא באמת משנה עכשיו...

winter detox

אנשים שלא הבינו את המשמעות של תחילת הקיץ/חיים בחורף נצחי