בספרו האחרון של סיימון ריינדולס, הוא מעלה את הדיון על מקומם של נוסטלגיה ורטרו בתרבות הפופולרית של ימינו. כל מי שהתיימר להיות עם היד על הדופק בעשור הקודם של המאה ה21 ובתחילת העשור הנוכחי יודע שיותר מתמיד הדיון הזה הוא רלוונטי כי נעשה הרושם שהתרבות כבר לא מצליחה להחזיק את עצמה, וללא הציטוט התמידי של העבר שלה, או ללא ניתוח שיר (בהעדר הקבלה טובה יותר למילה טקסט במונחים של דקונסטרוקציה, יקרא טקסט מוזיקלי "שיר"), אמן או ז'אנר- אל מול העפר ממנו קם- היצירות המוזיקליות האלו הן ריקות לחלוטין ולא טומנות בחובן שום משמעות מעבר להפניות שאותן הן נושאות.
הטקסט שכתבתי למעלה הוא כנראה הדבר היהיר, היומרני והפלצני ביותר שיכולתי לכתוב על הנושא, העניין הוא שמאז 2010 עושה רושם שמוזיקאים התחילו לחקור ולפרק את המקורות שלהם ולא לצטט אותם באופן דוגמטי (אני כמובן לא מבקר את המאבק האינסופי בין אסתטיקה לתוכן ואני לא מציע שאחד עדיף על השני). עושה רושם שבעשור האחרון סמיוטיקה במוזיקה קיבלה משמעות חדשה לגמרי שז'אנרים שלמים בוססו על החייאת ז'אנרים מתים או סינתזה של מאפייני ז'אנאים מתים לכדי יצירת ז'אנר (עיין ערך: צ'ילווייב). אבן דרך בצורה החדשה שבה סאונד פורק ואוחד לכדי קריאה חדשה של שיר סוכם ב"אוצר המילים החדש", ושורשיו התחילו עוד באלבום המופת של בוריאל משנת 2007 "אנטרו". וקיבל ביטוי חדש לגמרי משנת 2010 ולאחריה שם מתחיל פירוקים לשירים או אפילו לז'אנרים שלמים ולא לחלקים ורבליים בלבד.
חשוב להפריד בין רימיקסים שקיימים כבר כמה עשורים וקאברים, ובין דקונסטרוקציה של שיר מסויים- קאבר או רימיקס לא מציעים פרשנות חדשה לשיר: לכל היותר אמן לקח תבנית קיימת של שיר ויצק אליה את עצמו, את סגנונו או את קולו הייחודי (לכל הפחות הוא לא עשה כלום מלבד לבצע את השיר כמו שהיה בביצועו המקורי), דקונסטרוקציה של שיר למעשה מפרידה אותו מהביצוע המקורי שלו, לעיתים עד לכדי טשטוש מוחלט בין השיר לבין הפירוק שלו ולעיתים חלק מרוח השיר עדיין נושבת בין השרידים שלו:
דקונסטרוקציה של שיר
הטקסט שכתבתי למעלה הוא כנראה הדבר היהיר, היומרני והפלצני ביותר שיכולתי לכתוב על הנושא, העניין הוא שמאז 2010 עושה רושם שמוזיקאים התחילו לחקור ולפרק את המקורות שלהם ולא לצטט אותם באופן דוגמטי (אני כמובן לא מבקר את המאבק האינסופי בין אסתטיקה לתוכן ואני לא מציע שאחד עדיף על השני). עושה רושם שבעשור האחרון סמיוטיקה במוזיקה קיבלה משמעות חדשה לגמרי שז'אנרים שלמים בוססו על החייאת ז'אנרים מתים או סינתזה של מאפייני ז'אנאים מתים לכדי יצירת ז'אנר (עיין ערך: צ'ילווייב). אבן דרך בצורה החדשה שבה סאונד פורק ואוחד לכדי קריאה חדשה של שיר סוכם ב"אוצר המילים החדש", ושורשיו התחילו עוד באלבום המופת של בוריאל משנת 2007 "אנטרו". וקיבל ביטוי חדש לגמרי משנת 2010 ולאחריה שם מתחיל פירוקים לשירים או אפילו לז'אנרים שלמים ולא לחלקים ורבליים בלבד.
חשוב להפריד בין רימיקסים שקיימים כבר כמה עשורים וקאברים, ובין דקונסטרוקציה של שיר מסויים- קאבר או רימיקס לא מציעים פרשנות חדשה לשיר: לכל היותר אמן לקח תבנית קיימת של שיר ויצק אליה את עצמו, את סגנונו או את קולו הייחודי (לכל הפחות הוא לא עשה כלום מלבד לבצע את השיר כמו שהיה בביצועו המקורי), דקונסטרוקציה של שיר למעשה מפרידה אותו מהביצוע המקורי שלו, לעיתים עד לכדי טשטוש מוחלט בין השיר לבין הפירוק שלו ולעיתים חלק מרוח השיר עדיין נושבת בין השרידים שלו:
דקונסטרוקציה של שיר
דקונסטרוקציה של ז'אנר
(האוס/טכנו)
(טכנו)
(רוק)
(דאבסטפ)
(הפקת R&B)
(היפ הופ וראפ)
זה לא באמת יגמר אז אני אפסיק פה
